למרות שהוא היה ממהר הביתה, גיא עצר בצד הדרך, ממש סמוך למטמנה העירונית שבפאתי ראשון לציון. בין ערמות הזבל, בג’ונגל של פחיות קולה ריקות, חולצות גולן מתקופת הצבא וקופסאות טחינה מיובשות, הוא שם לב לשקית פלסטיק בולטת שזלגה ממנה קול יללה חנוק ורעד עדין.
מי שמכיר את המקומות האלה יודע שבדרך כלל מוצאים שם רק “אוצרות” כמו נעלי ספורט קרועות, סירי טפלון חסרי מכסה וסטים של כלי מטבח שאף אחד לא זוכר למה הם קיימים. אבל מה שגיא מצא בשקית הזו היה הרבה יותר מפתיע וחותך בלב: כלבלבה קטנה, שנזרקה בלי שמץ של רחמים, בלי טיפת מים, מתחת לשמש יולי הישראלית הלוהטת.
לבו של גיא התמלא חמלה הוא שלף מיד את הכלבלבה האומללה ודהר איתה למרפאה הווטרינרית בקניון הזהב, שם התברר לשמחתו שהכל בסדר איתה (אפילו לא צריך קרם הגנה!). אחרי בדיקת ראווה, פנה גיא עמוס רגשות לעמותה בעיר, וביקש שימצאו בית חם לכלבה המסכנה.
לא עברו כמה ימים, וזוג צעיר ומקסים שירי ויותם אימצו את הקטנה לביתם החדש וחיש מהר קראו לה תמרה. סוף סוף, הייתה לכלבלבה המשוגעתשעם האוזן האחת עומדת והשנייה משתפלתמשפחה שאוהבת ודואגת לה.
קשה להאמין, אבל יש עדיין אנשים בלי טיפה של לב בישראל המודרנית, שמסוגלים להתעלם מהרגשות של יצורים כה קטנטנים ותמימים. הרי הם לא מבקשים הרבה קצת אהבה, קצת ליטוף, וקערת מים טריים. בתמורה, הם נותנים נאמנות לכל החיים (ולפעמים אפילו נובחים על הדוור, בלי תשלום נוסף).
לגבי אלה שנטשו את תמרה בהתנהגות מזעזעת, כל שנותר לנו זה לקוות שיבינו מה המשמעות של המעשה ושיעברו קורס “בעלי חיים הם לא זבל”. עמותות זכויות בעלי חיים והשלטון המקומי חייבים לשתף פעולה ולהבטיח שכאלה סיפורים יישארו רק בתור אזהרה, ושילמדו מגיל צעיר בחינוך אמפתיה, אחריות וטיפת לב למען מי שלא יודע לדבר, אבל יודע לאהוב בלי סוף.
