זרים בדירה
עדי הייתה הראשונה שהכניסה את המפתח ונעצרה על הסף. מתוך הדירה נשמע קול טלוויזיה, דיבורים מהמטבח וריח לא מוכר. רון, מאחוריה, כמעט הפיל את המזוודה מההלם.
“תהיה בשקט,” לחשה עדי, ידה פשוטה לאחור, “יש פה מישהו.”
על הספה שלהם, הספה הבהירה שאותה אהבו כל כך, ישבו להם שני אנשים לא מוכרים. גבר במכנסי טרנינג לחץ במרץ על השלט, לידו אישה רחבה עסוקה בסריגה. על שולחן הסלון עמדו כוסות, צלחות עם פירורים ותרופות.
“סליחה… מי אתם?” קולה של עדי רעד.
הזרים הסתובבו בלי שמץ של מבוכה.
“אה, הגעתם,” האישה אפילו לא הניחה את הסריגה. “אנחנו משפחה של טובה. היא נתנה לנו מפתח, אמרה שאין אף אחד בבית.”
פניו של רון החווירו.
“מי זו טובה?”
“אמא שלך,” הגבר קם סוף סוף. “באנו ממעלות. הילד אמיר צריך בדיקות פה. טובה נתנה לנו לגור כאן, אמרה שלא תתנגדו.”
עדי פסעה באטיות לעבר המטבח. ליד הכיריים עמד נער וכיבה נקניקיות במחבת. המקרר היה מלא באוכל זר. ערימת כלים מלוכלכים העידה על מי שהספיק להרגיש בבית.
“מי אתה?” נשימתה של עדי נקטעה.
“אמיר,” הנער הסתובב. “מה קרה, אסור לאכול? סבתא טובה אמרה שזה בסדר.”
עדי חזרה למסדרון, ורון כבר שלף את הטלפון.
“אמא, מה עשית?” קולו היה שקט ומסוכן.
מהעבר השני נשמע קולה העליז של אמו:
“רוני, הגעתם? איך היה החופש? תקשיב, נתתי לרבקה את המפתח, הם עם אמיר בתל אביב, צריך רופאים, חבל על הכסף של מלון. חשבתי גם ככה אתם לא פה, שהדירה לא תעמוד ריקה. רק לשבוע.”
“אמא, שאלת אותנו בכלל?”
“למה לשאול? אתם הרי לא שם. תסביר להם שאני אחראית. שינקו כשהם מסיימים.”
עדי חטפה את הטלפון.
“טובה, את באמת רצינית? הכנסת אנשים זרים לדירה שלנו?”
“איזה זרים? רבקה בת דודה שלי! בילדות היינו ישנות יחד במיטה.”
“ומה זה קשור? זאת הדירה שלנו!”
“עדי, תרגעי. הרי משפחה. הם שקטים, לא ישברו כלום. אמיר חולה, רצו עזרה. מה את קמצנית?”
רון לקח את הטלפון בעצבנות.
“אמא, תוך שעה את כאן ואוספת את כולם.”
“רוני, הם תכננו עד חמישי! יש לאמיר בדיקות, כבר שילמו על מלון, חסכו בזכותי!”
“אמא, שעה. לא תבואי אני מתקשר למשטרה.”
הוא ניתק. עדי קרסה על ההדום במסדרון, כיסתה את פניה. המזוודות נותרו לא פתוחות, טלוויזיה ברקע, נקניקיות חורקות במחבת שעתיים קודם היו במטוס, מפנטזים על הבית, ועכשיו הם זרים בביתם.
“נתארגן,” הופיעה רבקה במסדרון, נבוכה. “טובה חשבה שתסכימו. לא היה לנו את המספר שלכם, ואם היה בטח היינו שואלים. היא הציעה, הסכמנו. רק שבוע, להיבדק.”
רון עמד ליד החלון שותק. עדי ראתה את גבו מתוח זה תמיד היה קורה כשהיה כועס על אמא ולא ידע איך להתמודד.
“איפה החתול שלנו?” נזכרה פתאום.
“איזה חתול?”
“שמשון. ג’ינג’י. השארנו לכם מפתח בשבילו.”
“לא ראינו,” רבקה משכה בכתפיה. “אין לנו מושג.”
עדי מיהרה לחפש. שמשון התחבא עמוק מתחת למיטה שבחדר השינה. עיניו גדולות, פרווה סומרת כשניסתה לשלוף אותו, נשף ועל אוזניו הדביק לאחור.
“שמשון, מתוק,” נשכבה עימו על הרצפה. “אני פה. הכל בסדר.”
הוא הביט בה בחשדנות. בחדר היה ריח זר, לצד תרופות על השידה ומיטה מסודרת בשיטה זרה. לצד המיטה נעלי בית של מישהו אחר.
רון התיישב לידה.
“סליחה.”
“אתה לא אשם.”
“על אמא. על שהיא כזו.”
“היא בטוחה שהיא עושה צדק.”
“היא תמיד ככה. זוכר כשהגענו הייתה באה בלי להודיע? חשבתי שהבינה, מסתבר שטעיתי.”
קולות נשמעו מהכניסה טובה הגיעה. עדי אספה את עצמה, סידרה שיער ויצאה.
טובה עמדה נרגזת במסדרון.
“רון, אתה רציני?”
“אמא, שביי,” הוא הצביע למטבח.
“איזה שביי? רבקה, יוסי, תארזו זורקים אותנו. ניסע אליי.”
“אמא, תשבי, בבקשה.”
טובה הבחינה במבטו של רון ושככה. נכנסו למטבח, אמיר לעס את הנקניקיה.
“אמא,” רון התיישב מולה, “איך חשבת שלגיטימי להכניס לדירה שלנו זרים, בלי לשאול?”
“עזרתי! רבקה התקשרה, בכתה, לאמיר כואב, תל אביב יקרה. הדירה עמדה ריקה…”
“אמא, זו לא הדירה שלך.”
“למה לא? יש לי מפתח.”
“לחתול. לא למלון אורחים.”
“רון, זאת משפחה! רבקה אחותי, יוסי עובד קשה, אמיר ילד מסכן. על הרחוב?”
עדי מזגה לעצמה מים, ידיה רועדות.
“טובה, לא שאלת אותנו.”
“למה? הייתם בכלל בחו”ל!”
“דווקא בגלל זה. יש לנו טלפונים, אינטרנט, אפשר לשאול! היינו מחליטים ביחד.”
“ומה הייתם מחליטים? מסרבים?”
“יתכן, או מסכימים לכמה ימים ובתנאים. אבל היינו יודעים זה כבוד בסיסי.”
טובה קמה.
“תמיד אותו הסיפור. משתדלת, עוזרת, וככה מקבלים בתמורה. רבקה, תארזי, ניסע אלי.”
“אבל אמא, יש לך דירה קטנה לא היה מקום לארבעה…”
“נסתדר, לפחות נתרחק מכאן.”
עדי הניחה את הכוס, הסתכלה בעיני החמות.
“טובה, תודי. אם היית יודעת שזה נכון, היית מודיעה לנו מראש.”
טובה השתתקה.
“פשוט ידעת שנהיה נגד, אז ניסית להעמיד אותנו בפני עובדה. שנחזור והם כבר כאן, שנכנע.”
“רציתי שיהיה להם טוב.”
“לא, רצית שהדברים יתנהלו בדרך שלך זה שונה.”
לראשונה נראתה טובה מבולבלת.
“רבקה בכתה, לאמיר כאב, ריחמתי עליה.”
“ברור, ואפשר להבין, אבל לא זכותך להחליט בנוגע למה שלא שייך לך. אמא, אם אני הייתי מכניס לדירה שלך חברים בשעת היעדרותך, מה היית מרגישה?”
“בושה. הייתי כועסת.”
“בדיוק.”
דממה. מסלון נשמעו קולות אריזה. רבקה בכתה, יוסי סגר תיקים, ואמיר חיכה בדלת המטבח, עיניו לרצפה.
“סליחה,” מלמל הנער, “חשבתי שמותר. סבתא אמרה.”
עדי הביטה בו ילד רגיל, מבוהל ואשם. הוא לא אשם שהמבוגרים לא מדברים.
“אתה לא אשם,” אמרה, עייפה, “לך תעזור להורים.”
טובה שלפה ממחטה, ניגבה עיניים.
“באמת רציתי לעזור. לא חשבתי שצריך לשאול. אתם הילדים שלי, חשבתי שכמו שאני עוזרת, גם אתם…”
“אנחנו כבר לא ילדים, אמא. אנחנו בני שלושים, יש לנו חיים שלנו.”
“טוב. תיקחו את המפתחות?”
“ניקח,” הנהנה עדי, “סליחה, אבל האמון נרעד.”
“אני מבינה.”
משפחת רבקה התארגנה במהירות, מתנצלים ונבוכים. טובה לקחה אותם אליה, מבטיחה איכשהו להסתדר. רון נעל אחריהם ודחף את גבו לדלת.
הם סיירו בדירה השותקת מיטות להחליף מצעים, מקרר לנקות, רהיטים לא במקומם, כלים בכל פינה, חפצים לא שלהם. שמשון עדיין הסתגר מתחת למיטה.
“את חושבת שהיא באמת הבינה?” עדי פתחה חלון במטבח.
“אני רוצה להאמין, לא בטוח.”
“ואם לא?”
“נהיה חד משמעיים. לא ניתן לרמוס אותנו שוב.”
היא חיבקה אותו. עמדו שם, מוקפים בלכלוך של זרים, בשקט המוחלט.
“הכי מכעיס,” ניתקה עצמה בעדי, “החתול. כל זה בשביל שמשון, ובסוף נשאר רעב ומפוחד בזמן שכל זה קרה.”
“מעניין אם האכילו אותו…”
“נראה שלא. קערה ריקה, מים עכורים. בכלל לא חשבו עליו.”
רון כרע מול המיטה.
“שמשון, סליחה חבר. אמא יותר לא מקבלת מפתח.”
החתול הציץ בחשדנות, ריחרח ואז, באיטיות, יצא והתחכך ברגליו. עדי הביאה אוכל, והוא התנפל כאילו לא ראה קערה שבוע.
הם התחילו לנקות זרקו אוכל, החליפו מצעים, שטפו כלים. שמשון התייבש, טיפס לחלון ונרדם מכורבל. לאט לאט, הדירה קיבלה שוב את התחושה של בית.
בערב התקשרה טובה. הקול שלה נשמע חלש ואשם:
“רון, חשבתי על זה. צדקת. אני מצטערת.”
“תודה, אמא.”
“עדי עדיין כועסת?”
הוא הביט בה, היא הנהנה:
“כועסת. אבל בסוף תסלח. עם הזמן.”
אחרי השיחה עוד ישבו זמן רב בשתיקה, שותים תה. הערב ירד, הבית שוב היה שלהם. החופשה הסתיימה, במפתיע ומר.
