יומני היקר,
כל חיי בניתי את הבית הזה עם יעקב, בעלי, והשקעתי בלב ובנשמה בכל אבן ובכל פינה. כשחיתןּו את בננו יואב עם עדי, באמת האמנתי שהבית שלנו יתמלא בשמחה ובאהבה. אבל תוך כמה חודשים משהו באווירה השתנה והתחיל להיות כבד בבית.
עדי פתחה מולי “מלחמה שקטה”. בהתחלה היא סידרה מחדש את הסלון בלי לשאול אותי, אחר כך זרקה את הווילונות הישנים והאהובים שלי לפח. שתקתי, כי מה שחשוב לי זה שיואב יהיה מאושר. אבל לעדי זה לא הספיק. היא רצתה להיות בעלת הבית היחידה.
“אמא, את מפעילה את הטלוויזיה כל כך חזק בחדר שלך, כואב לי הראש,” אמרה לי בצהריים. “אמא, אל תיכנסי למטבח כשאני מבשלת, את מפריעה לי,” פנתה אליי כל ערב.
ליואב היא אמרה דברים אחרים בלחש: “אמא שלך כבר לא מה שהייתה, היא מתלוננת כל הזמן ויורדת עליי. כל כך קשה לי, אני בוכה בלי סוף.” יואב נקרע בין שתינו, אבל עם הזמן התחיל להאמין לאשתו.
הכול התברר באותו ערב חורפי אחד. הרגשתי לא טוב, עלתה לי חום, ויצאתי למטבח לבקש כוס תה. מהסלון שמעתי את עדי מדברת עם יואב.
“אני לא יכולה יותר. אמא שלך תופסת את החדר הכי גדול בבית. בוא נעביר אותה למחסן שבחצר? שם יהיה לה שקט וגם לנו יהיה יותר מקום. או שאולי… שתעבור לגור אצל אחותה במושב?”
יואב גימגם: “אבל זה הבית שלה, עדי, איך אפשר?”
“היה שלה, עכשיו הוא שלנו,” ענתה עדי בקור רציונלי. “אם היא נשארת פה אני חוזרת להורים שלי. תבחר.”
לא חיכיתי לשמוע את התשובה של יואב. נכנסתי, חיוורת אבל זקופה, אל הסלון.
“לא תצטרך לבחור,” אמרתי בשקט. “עדי, את צודקת הבית צריך להיות של המשפחה. אבל הבית הזה רשום בטאבו על שמי. ואני לא מתכוונת לעבור למחסן. יואב, אני אוהבת אותך מאוד, אבל אם לדעתך אין מקום לאמך בבית שלה הדלת פתוחה לשניכם. תארזו את הדברים שלכם.”
עדי חשבה שאני חלשה, והיא טעתה. יואב שהביט בי וראה את הדמעות בעיניי ואת הקור שבעיני אשתו התעורר פתאום. באותו לילה, הוא לא הלך. עדי יצאה מהבית בצעקות שהיא עוד תעשה לנו “חשבון”.
שנה עברה. יואב נשאר איתי, ואפילו פגש אישה אחרת שמביאה אור הביתה ומכבדת אותי. ואני למדתי דבר חשוב: טוב-לב לא אומר להיות פגיעה. אם פותחים דלת צריך לזכור לשמור עליה, כדי שלא יעיפו אותך החוצה מהבית שלך.
