מרים כל חייה בנתה את הבית הזה יחד עם בעלה, משקיעה בכל לבנה תקווה וחלום. כשבנה, עידו, התחתן עם עילית, מרים הייתה בטוחה שסוף סוף ימלא הבית בצחוק ובחום מחודש. אך כעבור כמה חודשים, האווירה בבית השתנתה והפכה עכורה.
עילית פתחה במלחמה שקטה. בהתחלה שינתה את סידור הרהיטים בלי לשאול את מרים, אחר כך זרקה את הווילונות הישנים שמרים כה אהבה. מרים בחרה לשתוקרק שהבן שלה יהיה מאושר. לעילית זה לא הספיק, היא רצתה להיות הגברת היחידה בבית.
“אמא, הטלוויזיה שלך בחדר כל כך רועשת, כואב לי הראש,” אמרה לה בצהריים.
“אמא, בבקשה אל תכנסי למטבח כשאני מבשלת, זה מפריע לי,” הוסיפה בערב.
לבעלה, עידו, עילית לחשה דברים אחרים: “אמא שלך כבר לא מה שהייתה, היא כל הזמן מתלוננת ומעירה הערות. נורא לי כאן, אני כל הזמן בוכה.” עידו נקרע בין אשתו לאמו, אך עם הזמן החל להאמין לעילית.
הכול הגיע לשיא באותו ערב חורפי. מרים חשה ברע, חום גבוה תקף אותה. היא גררה עצמה למטבח לבקש כוס תה, אבל שמעה פתאום שיחה מהסלון.
“עידו,” אמרה עילית, “אני לא מסוגלת להמשיך כך. אמא שלך לוקחת את החדר הכי גדול. אולי נעביר אותה ליחידת הדיור בחצר? שם יהיה לה שקט וגם לנו יותר מרחב. ואם לא… אולי היא תוכל לעבור לאחותה במושב?”
עידו השפיל עיניו וגמגם: “אבל עילית… זה הבית שלה.”
“פעם היה שלה, עכשיו הוא שלנו,” קטע אותה עילית בבוז. “אם היא נשארת, אני הולכת להורים שלי. תחליט.”
מרים לא חיכתה לשמוע את תשובתו. היא נכנסה לסלון, חיוורת אבל זקופת קומה, ועננה של עייפות מתחת לעיניה.
“לא תצטרכו לבחור,” אמרה בקול שקט וחד. “עילית, את צודקתהבית מיועד למשפחה. אבל הבית הזה רשום על שמי. ואני לא מתכוונת לעזוב ולהצטמק ליחידה בחצר. עידו, אני אוהבת אותך, אבל אם אתה חושב שאמא שלך מיותרת פההדלת פתוחה, לך עם אשתך. תארזו את הדברים שלכם.”
עילית הייתה בטוחה שמרים תישבר, אך הטעתה. עידו, שראה את הדמעות בעיני אמו ואת הקור בזווית עינה של אשתו, פתאום התעורר. בלילה הזה הוא לא עזב את הבית. עילית יצאה ברעש, צורחת שיום יבוא והם עוד יתחרטו.
שנה חלפה. עידו עדיין גר עם אמו, פגש אישה אחרת שמעריכה חמימות ומכבדת מבוגרים. ומרים למדה דבר חשובדאגה לאחרים לא חייבת לבוא על חשבון עצמך. אם את פותחת את הדלת, אל תתני לאיש להוציא אותך מהבית שלך.
