מיותרת בביתה
חגית כל חייה בנתה את הבית הזה יחד עם בעלה, כשהיא משקיעה בכל לבנה את נשמתה. כשחיתנו את בנם עם עלומה, חגית האמינה באמת ובתמים: הבית יתמלא בצחוק וחום. אבל כעבור כמה חודשים, האווירה בבית נהייתה כבדה.
עלומה פתחה ב”מערכה שקטה”. קודם הזיזה רהיטים בלי לשאול את חגית, אחר כך זרקה את הווילונות הישנים שחגית אהבה כל כך. חגית בחרה להעביר על כך בשתיקה רק שהבן יהיה מאושר. אך העלומה לא הסתפקה בכך. היא רצתה להיות הגבירה היחידה בבית.
“אימא, יש לך טלוויזיה רועשת בחדר, כואב לי הראש”, אמרה בצהריים.
“אימא, בבקשה אל תיכנסי למטבח כשאני מבשלת, את מפריעה לי”, דרשה בערב.
לבנה, עלומה לחשה דברים אחרים: “אימא שלך כבר לא מה שהייתה, כל הזמן מתלוננת ויורדת עליי. קשה לי מאוד, כל הזמן בוכה”. לבנה התלבט בין שתי האהבות בחייו, אך לאט לאט התחיל להאמין לאשתו.
הכול הוכרע באותו ערב סגרירי. חגית לא הרגישה טוב ועלתה לה החום. היא יצאה לחדר המגורים לבקש תה, ושמעה שיחה.
“דביר”, אמרה עלומה לבעלה, “אני לא מסוגלת ככה. אימא שלך תופסת את החדר הכי גדול. אולי נעביר אותה ליחידת האירוח בחצר? גם לה יהיה שקט, וגם לנו יהיה יותר מרחב. או שאולי… שתיסע בכלל לאחותה במושב?”
הבן היסס: “מה פתאום, עלומה זה הרי הבית שלה.”
“זה היה שלה, עכשיו זה שלנו!” חתכה עלומה. “אם היא נשארת, אני חוזרת להורים שלי. תבחר.”
חגית לא חיכתה לתשובה. היא נכנסה לסלון, חיוורת אך עם ראש מורם.
“לא צריך לבחור”, אמרה בשקט. “עלומה, את צודקת, בית צריך להיות למשפחה. אבל הבית הזה רשום על שמי, ולא מתכוונת לעבור ליחידה. דביר, אני אוהבת אותך מאוד, אבל אם אתה חושב שאימא שלך כאן מיותרת הדלת פתוחה לשניכם. תארזו.”
עלומה סמכה על חולשתה של חגית, אבל טעתה. הבן, כשראה את הדמעות בעיני אמו ואת החישוב הקר בעיני רעייתו, פתאום התעורר. באותו לילה הוא נשאר. עלומה יצאה בצעקות שהיא עוד תדאג שיתחרטו על הכול.
שנה עברה. דביר גר עם אמא שלו, הכיר אישה אחרת שמעריכה חום ביתי וכבוד למבוגרים. חגית הבינה דבר אחד חשוב: טוב לב צריך גבולות. אם את פותחת בפני מישהו את הדלת, תשימי לב שהוא לא יגרום לך לעמוד בחוץ.
