יומן, תל אביב, סתיו
עברו כבר עשרים שנה, אבל הרגש עדיין חי בתוכי.
בצעירותי, בשוק הכרמל בתל אביב, הייתי מוכר תפוחי אדמה מבושלים עם מלח ולימון. לא היה לי הרבה מספיק למחיה צנועה ולדירה קטנה ברחוב מאז”ה.
בוקר אחד, תוך כדי סידור הסלים, אחת התפודים נפלה לרצפה.
“התפוח שלך נפל, גברת,” אמר קול מאחורי.
הסתובבתי וראיתי שני בנים דומים זה לזה. רזים, פנים שקעו, לבושים במעילים גדולים מדי. אחד הרים בזהירות את התפוד, ניגב על המכנסיים והחזיר לי בשקט. השני הביט על הסיר המעלה אדים.
“תודה,” אמרתי להם ברוך. “מה אתם עושים פה? ראיתי אתכם כמה פעמים היום בשוק.”
הגדול משך בכתפיו, “סתם… עברנו פה.”
הכרתי היטב את ה”סתם” הזהילדים רעבים שמנסים להסתיר מבוכה.
לא דיברתי עוד. פשוט לקחתי שני תפודים חמים, עטפתי בעיתון ישן, הוספתי מלפפון חמוץ, והושטתי להם.
“מחר תבואו שוב. תעזרו לי להעביר כמה קופסאות, מתאים לכם?”
לקחו במהירות, הנהנו והסתלקו בלי להודות.
באותו ערב כבר חזרו לעזור לי עם מיכל מים ענק.
הגדול הגיש לי שתי מטבעות ישנות מארד.
“זה מאבא שלנו,” אמר חרישית, “הוא היה אופה, עד שכבר לא היה…”
הבנתי מיד שזה כל רכושם.
“שמרו עליהם,” אמרתי בעדינות, “אופים זקוקים למזל.”
מאז הופיעו כל יום.
קראו להם שחר ופאר (שמות בלעדיים לעברית מודרנית). אוכל שהבאתי מהבית חלקתי איתם: מג’דרה, פיתות, קצת גבינה. במקומי נשאו שקים וסידרו את הדוכן בנאמנות.
אכלו בשקט ובמהירות, כאילו מי שיתקרב ייקח מהם.
פעם שאלתי,
“איפה אתם ישנים?”
“באחד המקלטים ברחוב העליה,” ענה פאר. “יבש שם, אל תדאגי.”
“דואגת,” עניתי.
הישיר אלי שחר מבט גאה ואמר,
“אנחנו לא קבצנים. נגדל, ונפתח מאפייהכמו אבא.”
הנהנתי, לא שאלתי שוב.
היה בהם משהוכבוד ודחיפות לא רגילים לגילם.
אבל בשוק, מישהו לא אהב את הנדיבות שלי: יוסי השומר.
אישתו עמדה בדוכן דגים ותמיד חיכה לכישלון שלי.
בכל פעם שעבר לידי לחש באירוניה,
“מה, נהיית עכשיו צדיקה? מחלקת לילדים מזון…”
העדפתי להתעלם, אך ידעתי שהוא עלול להסב צרות והראשונים להיפגע יהיו שחר ופאר.
מאותו יום עזרתי להם יותר בשקטשקית ניילון עם לחמניות, פיתות, ענבים, כאילו זה משלוח.
הם שמו לב, לא שאלו כלום.
יום אחד, כשהשוק היה כמעט ריק וכבר התחיל להיות קריר, שחר דיבר לראשונה על החשש,
“זה בגלל השומר, נכון?”
הסכמתי.
“אני פשוט לא רוצה שיהיו לכם בעיותלא כולם מבינים למה עוזרים לאחרים.”
פאר הוריד בשקט שק מהכתף,
“אם זה מסתבך, נפסיק לבוא.”
הרגשתי מחנק בלב.
פירוש של ‘נפסיק לבוא’שוב קור בלילות, שוב רעב, שוב אלו שמסתדרים לבד, כי אין אחרת.
החורף הגיע מוקדם. השוק התרוקן מאנשים ומכסף.
הבנים הגיעו מעט פחות. לפעמים רק אחד מהם, כפפות קרועות, אצבעות אדומות. לפעמים אף אחד.
הבטתי כל בוקר לקצה הרחוב, מחכה.
לא הופיעו. לא למחרת, ולא לאחריו.
יצאתי לרחוב העליה לשאול שכנים. סיפרו לי שהמקלט נסגר בגלל תלונה.
שמעו שמישהו ראה אותם גונבים מאיזה חצר, ונמלטו בלילה.
התיישבתי על הספסל, ישבתי זמן רב ולא הרגשתי כלום.
חזרתי הביתה, הלב כבד.
החיים הרי לא עוצרים.
עברו שנים.
שוק הכרמל דעך ונסגר. יצאתי לפנסיה ונשארתי בדירת החדר.
לפעמים, שקילפתי תפודים לעצמי, חשבתי על שחר ופאר.
האם שרדו. האם נשארו יחד. האם המאפיה אי פעם קמה.
לא דיברתי עליהם לאיש, מעולם לא אשכח.
יום אחד, סתיו, שמעתי למטה כמו רחש מוזר.
שני רכבי יוקרה שחורים עמדו מחוץ לכניסה. משונה.
עוד בטרם הבנתי מה קורה, צלצל הפעמון.
פתחתי בזהירות.
שני גברים גבוהים, בפנים מוכרות-זרות, לבושים בחליפות.
“את הגברת ירדנה לוי?”
“כן, זו אני.”
הביט השני בעיניים רכות,
“אנחנו שחר ופאר.”
באותו רגע, עשרים שנה התרסקו לרגליים שלי.
עמדנו רגע, אף אחד לא מדבר.
זיהיתי אותם לא מהפניםמהעיניים.
תמיד היו להם עיניים כאלה.
“שנים חיפשנו אותך,” אמר פאר, קולו נשבר.
“לא ידענו אם תמשיכי לגור כאן.”
רגליי רעדו.
“שחררנו מאפיה,” המשיך שחר. “ואז עוד אחת, ועוד אחת.”
ישבנו בדירה הצרה שלי.
פאר שלף מתוך שקית כיכר חלה חמה.
הריח מילא את החדר כמו פעם.
רעדתי.
“רק כמה תפודים נתתי לכם…” לחשתי.
שחר הניע ראשו, “לא, ירדנה.
החזרת לנו את הכבוד.
התייחסת אלינו כבני אדםכשאחרים לא ספרו.”
“דווקא בגלל זה,” המשיך פאר, “הצלחנו להגיע רחוק.”
ישבנו, שוחחנו שעות, נזכרנו בלילות קרים, בשכר זעום, באופה זקן שפתח לנו את הדלת בפעם הראשונה.
ספרו לי, איך לא שכחו את ההבטחה מהימים הנוראייםלהחזיר לי אם רק יצלחו לשרוד.
לבסוף נפרדו ממני.
עמדתי בדלת זמן רב, אוחזת בכיכר החמה.
ולראשונה מזה עשרות שנים זכיתי להבין:
אפילו תפוח אדמה פשוט שחולק בשוק עתיק, יכול לשנות חיים.
שלהם, וגם את שלי.
