השעה הייתה מוקדמת מאוד בבוקר, וקבוצת קרוביםחלקם קרובים יותר, חלקם פחותנפגשו במשרדו של הנוטריון בתל אביב. כולם קיוו שהנפטר, אדם, השאיר להם סכום נאה מהירושה. הנוטריון איחר, והמתח היה באוויר; כולם היו חסרי סבלנות. “כמה עוד נמתין? אני פשוט רוצה לדעת אם אבא השאיר לי משהו ולהמשיך הלאה,” אמרה בתו הבכורה, נעמה, בלחץ.
“נעמה, את צריכה להיות יותר מאופקת. בסוף, אבא שלך נפטר,” אמר מיכה, אחיה.
“תפסיק לקרוא לי בשם הזה. אני לא זקנה,” אמרה נעמה בקול רם, לא מובילה פשרה. “תדבר אליי כמו אל בן אדם, לא כמו אל סבא.”
“לא משנה כמה תמרחי איפור או תעשי טיפולים, את לא באמת תחזירי את השנים,” ענה מיכה בזעם.
לפתע, הדלת נפתחה והנוטריון, רועי, נכנס. הוא התבונן בקפידה על כולם, שלף תיק מסמכים מסודר מתוך אחת המגרות ושאל:
“אתם מוכנים שאקריא את הצוואה?”
כולם הנהנו בשקט, ולא היה אף קול שיבר את המתיחות בחדר. רועי פתח את התיק, חייך חיוך מסתורי והתחיל לקרוא את צוואתו של אדם:
“אהוביי, השארתי לכם ירושה. אבל כדי לקבל אותה, תצטרכו למצוא אותה. בילדותי גרתי עם הוריי באחד מהמושבים בגליל. לא היה לנו הרבה, אבל היינו מאושרים. בבית הישן יש כספת, וכל הכסף שםאבל כדי לפתוח אותה, תצטרכו לאתר את המפתח. הנוטריון ייתן לכם מפה ויסתכל שתעשו את זה לפי הכללים. בהצלחה, יקיריי!”
החדר נותר דומם למשך דקות ארוכות; אף אחד לא הצליח לעכל שאדם החליט להמשיך לשחק איתם גם אחרי שעזב את העולם. נעמה הייתה הראשונה ששברה את הדממה.
“אני ובעלי נוסעים למושב עכשיו. מי מצטרף איתי? מיכה ואני מוותרים. אבא תמיד אהב לבחון אותנו, ואני בטוחה שזו מלכודת. אני לא צריכה את הכסף הזה,” אמרה אחותה הצעירה של נעמה.
נעמה, בעלה ועוד כמה קרובי משפחה נסעו למושב בגליל. משימה אחרי משימה הם ביצעו; עברו דרך האורווה, חיפשו רמזים בערימת החציר, וגררו את עצמם בבוץ. האנשים במושב עזבו את עבודתם בשדה רק כדי לראות איך הקרובים מהעיר מתמודדים עם הרפת. תוך דקות, שמלת המעצבים היקרה של נעמה הפכה לבד בלוי ומוכתם.
כשסוף סוף מצאו את המפתח ופתחו את הכספת, כל הנוכחים נותרו בפה פעור. בפנים חיכתה להם פתק קטן והמון סוכריות. “הכסף עבר לעמותה, ואתם קיבלתם בדיוק מה שאתם ראויים לו. תודה שעשיתם את אנשי המושב מאושרים.”
