זמן לעצמי
בקרן השעון של נתי צלצל בשששלוש וחצי, אף על פי שהיה אפשר לקום מאוחר יותר. היא קיבלה אותו לא מפחדת משיעור זמני, אלא מחשש שלא תספיק להתחיל את היום. בעוד שהבית עדיין שקט, נתי זרקה כביסה, ארמזה לבעלה קופסת קוסקוס עם קוטג’ ועוף, בדקה שהבן, יואב, חתם על דף המטלה באנגלית, וסקירה את הדוא”ל עם הכותרת דחוף. במקלחת המראה היה ערפילי, והיא ראתה את עצמה במרכבות: מצח, ריסים, קו השפתיים שהפך בחודשים האחרונים לקשוח יותר.
עבדה נתי כמנהלת פרויקטים בחברת הייטק בתל אביב, שם הכל נמדד בלוחות זמנים ובסיכונים. בכל דקה צצו הודעות בצאט, וידיה נמשכו מיד לענות, גם כשעמדה על התנור. נתי ידעה: אם היא לא תגיב עכשיו, יחשבו שהיא נעלמת, ואז תצטרך להוכיח שהיא עדיין כאן. היא תמיד הייתה במקום.
הבן, בן עשר, מתעורר במצוקה ובכעס. בעלה, שלמה, קם מוקדם יותר ועוזב לעבודה בבנייה, ומשאיר את יואב בבוקר בבית הספר אם נתי מתעכבת. שלמה לא היה רע; הוא פשוט חי במצב צריך, בדיוק כמו נתי, וכאשר בערב נופל על הספה, עייפותו נראית כחוק טבעי. נתי תופסת את עצמה מקנאבת ביושר הזה: עייף משמע לשכב. העייפות שלה תמיד דרשה נימוקים.
ביום שני זה היא פתחה את יומנה והבינה שהיא בת ארבעים ואחת, אחרי שהודעה על יום הולדתה צצה בטעות בלוח השנה. היא הייתה זו שהכניסה אותה כדי שלא תשכח, ובכל זאת שכחה. נתי חייכה למועד, לבטה ולרשימת המשימות וסגרה את ההודעה. במטרו היא נעמדה, נצמדה למעקה, והרהר על הצורך לאשר תקציב, לאסוף הזמנה מנקודת האיסוף, ולחייג לאמא, שמא תזעזע אם לא תתקשר. ברכות מעמיתים הגיעו כהודעות קצרות עם אימוג’י, והיא השיבה תודה באופן אוטומטי.
בחלק אחר של העיר, בבית הספר, המורה תמר בן ארבעים ושמונה, שהייתה מורה לספרות, פתחה את השיעור הראשון בשעה שמונה ורבע. הילדים רעשו, ההורים שלחו הודעות במזער, והמזכירה שלחה טבלאות למילוי עד הערב. תמר נשאה במחברת, בדקה חיבורים באוטובוס ובמטבח, בזמן שהקוטג’ רותח על האש.
ביתה של תמר, הסטודנטית, גרה בנפרד, אך מתקשרת כמעט כל יום, והשיחות מסתיימות לעיתים בבקשות: להעביר כסף, לבדוק לוח רכבות, לעזור במסמכים. תמר לא ידעה לומר לא עכשיו. היא הרגישה שאם תסרב, תיחשב לאמא גרועה, למורה גרועה, לאדם גרוע. היא החזיקה בראש ציפיות של אחרים כשלעצמן חוקים שאין לעבור.
במורים היה פחית עוגיות, מישהי הביאה עם תה. תמר לקחה אחת, ואז עוד אחת והרגישה שהזעם מתגבר בתוכה לא על העוגייה, אלא על עצמה. היא שמעה את העמיתים מדברים על חופשות, על מי הצליח למספרות וחשבה שהמילה הצליח מסתירה ביקורת. היא הייתה יכולה להצליח אם הייתה יותר מסודרת, אם לא הייתה מתפזרת לבקשות של אחרים.
במרפאת המשפחה, רונית, בת חמישים ושתיים, הייתה רופאה פנימית. המשרד שלה הריח מאנטיספטי ומאפסי נייר ישנים. המטופלים באו עם שיעול, לחץ דם, תעודות עבודה. רונית הקשיבה, קבעה, והזדקקה בזמן ההמתנה לענות על שאלות האחות ולוודא שהמערכת לא קפאה.
היא מדדה לעיתים את הלחץ רק כשחשה צורך, לא מפחדת מהמספרים, אלא כי היא לא רצתה לראות אותם. כשכל היום מודדים מדדים של אחרים, שלמה נראים כמטרד. בבית חיכה לה אביה הקשיש שעבר שבץ, עם שלוש שנים של מגורים משותפים. הוא יכל להגיע למטבח לבד, אך נטש בטיפולים, ורונית ארגנה את הכדורים בתיבות לשבוע שלם, כאילו זה יסדר את השאר.
אסיה, בת שלושים ושבע, הייתה מעצבת ציפורניים עצמאית. דירתה הייתה סטודיו קטן בתל אביב החדשה, עם משכנתא, שני חלונות לצלצול רועש ברחוב. אסיה עבדה משעה שישה עד עשר בערב, כי כל לקוח מבוטל היה חור בתקציב. היא פרסמה ברשתות החברתיות תמונות של ציפורניים מסודרות, כתבה פתוחים, וענתה לשאלות עד השעה שתיים בלילה.
בן זוגה, דן, גר איתה, אך חיי כמו אורח. הוא עוזר מזדמן איסוף חבילות, הוצאת אשפה אבל רואה באסיה בעלת העסק ולכן חושב שהיא תטפל בעצמה. אסיה לא מתווכחת; היא חוששת שהוויכוח יהפוך למריבה, שהמריבה תגרום לפרידה, שהפרידה תוסיף למספר הבעיות. היא מרוצה מהמצב.
מה שמחבר ביניהן איננו גיל או מקצוע, אלא האופן בו הן מרגישות שהן תלויות בכל חוט שמחזיק את חייהן, כאילו אם ייפרדו אפילו חוט אחד, הכול יתפרק. סביבן נודעים קולות סותרים בקביעות.
נתי שמעה קולות אלו במשרד, כאשר הקולגות מדברים על פרודוקטיביות ואיזון נכון. ברשתות היא נתקלה בסרטונים של נשים שרצות, שותות שייק ירוק, ומדברות על אהבה עצמית. נתי צפתה בזוהר זה בזעם עייף החיוך הפך למשימה נוספת.
תמר שמעה קולות אלה בצ’אט של הורים, שבו האמהות מתווכחות על חוגים ומורים פרטיים, ובשיחות עם השכנות שיכולות בו זמנית לגנות קרייריסטית ולצחוק על אשת הבית. רונית שמעה אותם בתורמת המתנה, שבה המטופלים דורשים תשומת לב ומקבילים זאת לתלונות על כך שהרופאים לא עושים דבר. אסיה שמעה אותם בתגובות: איך את מצליחה כל כך? ואת יושבת בבית.
הצפצוף הראשון של נתי הגיע במטרו ביום רביעי. היא עמדה בקרוניות, מחזיקה בטלפון וקראה הודעה מהבוס: צריך לסגור היום, אחרת ניכשל. ברגע זה הרכבת עצרה בפתאומיות, ונתי הרגישה שמישהו לוחץ על הלב. האוויר נעשה כבד. היא ניסתה לנשום עמוק, אך הנשימה הייתה קצרה וקוצנית.
נזכרה שמפחדת ליפול. היא לא רצתה ליפול. היא הרגישה בושה מראש, כאילו נפילה היא חולשה. היא ירדה בתחנה הבאה, ישבה על ספסל ולחצתה כף יד על הלב. באוזניים הרעישו אנשים מדברים בטלפון, קונים לחם. נתי הביטה ברכייה וניסתה לספור נשימות.
הוציאה מביתה בקבוק מים, לקחה לגימה והרגישה שהמתח נרפא באיטיות, כמו גופו מתווכח עם עצמו. אחרי עשר דקות קמה והזמינה מונית למשרד. ברכב שלחה הודעה לבוס: אגיע בתוך שעה, מרגישה לא טוב. האצבעות רטטו, והיא חשבה שהבוס יראה זאת על המסך.
הבוס השיב: בסדר, תחזיקי. נתי קראה את המילה וחשבה על ריקנות מוזרה. תחזיקי היה מילה רגילה, אבל היום היא נשמעה כמו פקודה.
הצפצוף של תמר הגיע בצורת משבר. ביום שישי בערב היא בדקה מחברות, והסעד במטבח התקרר, והבת מבטלת בטלפון שהיא זקוקה לכסף מיידי לתשלום. תמר ניסתה להבין מהו התשלום, ובו בזמן חשבה על עבודת שבת בבית הספר.
באותו רגע הגיע הודעה מהורה: למה לנסיו של בני שלושה? אתם חייבים להסביר. תמר הרגישה גל חם עולה בתוכה. היא אמרה לבת: המתיני, אני לא יכולה עכשיו, והבת נלחמה. תמר פתחה את ההודעה של ההורה ושלחה תשובה קצונית, כמעט קשוחה, ושלטה מיד בלבול.
היא ישבה מול המחשב, מרגישה בושה חבוקה לגרונה. היא רצתה לחזור אחורה, למחוק, לעשות אחרת. אך ההודעה נשלחה. תמר כיבית את הטלפון ונסעה למקלחת, סגרה את הדלת ועמדה על הכיור. במראה ראתה כתמים אדומים בצוואר.
הצפצוף של רונית היה רפלקס רפואי, אך פתאומי. ביום שני, אחרי קבלה, חשה כאב חזק בראש ובחילה. האחות אמרה: רונית, את נראית חזה. רונית נענתה, אך שעה אחר כך הבינה שאין ברירה.
היא הלכה לחדר המדידה, ביקשה לבדוק לחץ דם. המדחס הראה ערכים גבוהים מאוד. רונית הביטה במספרים וחשבה על היום המלא שלמחר, על אביה שאין לו מי להאכיל, על המטופלים שיתלונן אם תבטל תור. ואז שמעה את קולה המקצועי: צריך חופשת מחלה. לומר זאת היה יותר קשה מאשר לאבחן חולה.
הצונן של אסיה הגיע כשחשה נימול באגודלה. זה קרה בערב, בזמן שהיא מסיימת טיפול, והיא פתאום הבינה שאין תחושה בקצה האגודל. היא חייכה ללקוח, אמרה רגע והלכה למקלחת, פתחה ברז קר וארכה את הידיים תחת המים. הנימול לא נרפא.
היא חזרה, השלימה את הטיפול, לקחה כסף, פנתה ללקוחה, סגרה את הדלת וישבה על הרצפה בכניסה. במחשבותיה רטטה ההנחה שכלום אם הידיים יכשלו, הכל. המשכנתא, חומרי הצבע, המזון, החשבון. היא פתחה טלפון וחיפשה נימול באצבעות מניקור. קריאות על תסמונת תעלת הקריאה, דלקת, ניתוחים. אסיה הרגישה פאניקה עולה.
דן הגיע מאוחר, עם שקית מרכולים. הוא ראה את אסיה על הרצפה ושאל: מה קורה?. היא ניסתה להסביר, אך המילים היו קטעים. דן ישב לידה, הביט בידיה ואמר: קחי כמה ימי מנוחה. הוא אמר זאת בלי כוונה רעה, אך אסיה שמעה חוסר הבנה. ימי מנוחה משמעותם חסר כסף ולקוחות לא מרוצים.
המשברים האלה לא היו אסונות. אף אחד לא מת, אף אחד לא איבד עבודה באותו היום. אך אחרי כל משבר המצב הרגיל של כל אחת הפך לחלקי. כל אחת מהן חשה שלא ניתן להמשיך כך, אך לא ידעה איך.
ערב אחד, נתי חזרה הביתה מאוחר מהמתוכנן. שלמה כבר האכיל את יואב, והצלחת הייתה מלאה בפסטה קרה. נתי הורידה את המעיל, ישבה ואמרה: היום הרגשתי רע במטרו. היא ניסתה לדבר ברוגע, אך הקול זעף.
שלמה הביט בה. לב? שאל. נתי נשאה בכתפיה. היא רצתה שהוא יבין שזה לא רק על הלב. שלמה אמר: מחר נלך לרופא, אני אחזיק את יואב. נתי שמעה בזה לא רחמים, אלא פרגמטיות. וזה עזר.
למחרת היא קיבלה תור במרפאת המשפחה דרך אפליקציה. הפתיחה הייתה רק בשבוע הבא בבוקר. נתי רצתה לבטל כי באותו בוקר היה מתכונן פגישת צוות, אך נזכרה במקלחת המטרו ובפחד מהנפילה. היא שלחה לבוס הודעה: אצטרך לעזוב חצי שעה, קיבלתי תור לרופא. שלחה והמתינה כאילו היא תתבקש למעלה.
הבוס השיב תוך דקה: בסדר, הודע לצוות. נתי קראה את ההודעה והרגישה שהקפיצה הקטנה נרגעה במקצת. העולם לא הפך ליותר טוב, אך היא אפשרה לעצמה פעולה קטנה ללא נימוקים.
תמר ביום הבא הלכה למזכירת בית הספר. היא החזיקה הדפסת הודעה מההורה ובחוליה ריחפה הזעה. המזכירה הייתה אישה קשוחה, אך עייפה. תמר אמרה: טיפלתי לא טוב, אני מצטערת, אין לי אפשרות לענות לכל ההודעות באותו רגע. אפשר לקבוע זמן שבו אנחנו חייבים להגיב?
המזכירה נגעת בכתפיה ונשפה: כולנו לא עומדים, בואו נציב כלל: תגובות עד השעה שבע בערב, אחר כך נדחה למחר. תמר חשה הקלה מיידית, ואז אשמה כאילו קיבלה זכות מיוחדת.
בבית תמר התקשרה לבת, שהייתה במכללה, והסבירה: אני יכולה לעזור, אבל לא תמיד מיד. גם לי צריך מנוחה. הבת השקטה, ואז שאלה: אמא, את חולה? תמר השיבה: לא, רק עייפה. זה היה מפחיד לומר בקול רם, כי עייפות נחשבת למשהו שצריך לשאת בשקט.
רונית קיבלה חופשת מחלה לשבוע. היא יצאה ממרפאה עם פתק וכדורים, והרגישה שאנשים מביטים בה כאילו היא מגזימה. היא הרגישה כך. אביה שואל: למה את בבית? היא עונה: הרופא אמר מנוחה. הוא משלים: מנוחה זה לצעירים. רונית לא התווכחה.
היא התקשרה לשירות הרווחה, שביקש לה קבצים ומסמכים, והבינה שיש תור ארוך. היא רשמה את הרשימה במחברת והרגישה תסכול. הכל היה עוד מסמך, עוד המתנה, אך היא קיבלה החלטה להתחיל, אחרת לחץ הדם יהפוך לבעייתי.
אסיה לא ביטלה לקוחות. היא שינתה שניים לערב ואחד למחר, וזה הרגיש אסון במוח שלה. היא שלחה למספר לקוחות קבועים: צריך להקל על הלוז לרצון הבריאות. חלק ענו בהבנה, חלק רק אוקיי. אחת לקוחות כתבה: את חולה?.אסיה הבינה שהשגת איזון היא המפתח לשגשוג ולבריאות, ולכן החליטה להניח לעצמה מקום למנוחה ולחיים מלאים.
