זמזום חלוש של זבוב נשמע על חלון חדרו של אופיר. הוא פקח עיניים, קרן שמש חמימה ליטפה את הכרית ואת אפו הסולד. אופיר חייך ונמתח בעצלתיים. היה חמים ונעים מתחת לשמיכה, והוא ממש לא רצה לקום.
“אמא,” קרא לא בטוח, ואחר כך חזק יותר, “אמא!”
אמא נכנסה לחדר, מנגבת את ידיה במגבת מטבח.
“אתה כבר ער? למה אתה צועק, מתוק?” היא התקרבה אליו, נשקה לו בעדינות על האף, אמרה בחיוך: “בוקר טוב, נסיך קטן! קום, גיבור שלי!”
אופיר חיבק את צווארה. היא הריחה מחלב, לחם ועוד ריח מוכר ואהוב של הבית. פעם, כשהם עוד גרו בתל אביב, אבא היה זה שמעיר אותו, מכין יחד איתו תרגילי בוקר, שוטף איתו שיניים, משפריץ מים וצוחק. אמא הייתה תמיד מזרזת ומעט נוזפת. אבל מאז הכול השתנה.
פעם אחת אבא לא בא לאסוף אותו מהגן. אופיר חיכה עם השומר עד אמצע הלילה. אמא הגיעה אז, פניה נפוחות ודומעות, וסיפרה שאבא לא יחזור, ומעכשיו הוא האיש בבית. בהתחלה לא הבין, אבל משיחות המבוגרים למד שאבא נהרג בתאונת דרכים. בזכות המכונית שאבא נהג בה, חבורה של אנשים לקחה להם את הדירה. בעקבות זאת הם עברו למושב קטן ליד רמלה, אל סבתא.
המושב היה גדול, נמתח לאורך נחל, ונגמר בשטח של פרדסים ועצים. ממש בקצה, ליד השדות, גרה סבתא רינה, ועכשיו גם הם. סבא נפטר מזמן, אז עכשיו אופיר הוא הגבר היחיד במשפחה.
סבתא ואמא עבדו ברפת של הקיבוץ. שם למד שאפשר למצוא לא רק פרות אלא גם סוסים, עגלים ומגוון חיות. אמא הראתה לו את כולם, אבל אופיר פחות התלהב היה שם ריח חזק מאוד והוא צחק כשתמיד סתם את האף, בעוד אמא וסבתא צחקו עליו.
הוא דילג לתוך הכפכפים הקרים ורץ בחלוק לשירותים שבחצר. בוקר יום ראשון באוגוסט קידם את הילד בן השבע בנשיפה קרירה. אופיר הצטמרר, התרנגולים קראו בכל הכפר, כלבים נבחו במרחק, וסבתא הגיעה מהלול, מתלוננת:
“מישהו שוב חפר מתחת ללול, אולי איזה תן!”
“עוד מעט סתיו,” חשב אופיר עצוב, “הלוואי שכבר תתחיל השנה.” ליבו קפץ מהתרגשות מן המחשבה. אמא כבר קנתה לו תיק חדש תיק מדליק! והוא הצליח ללמוד לקרוא בחופש, אבל עדיין לא הצליח לכתוב כל כך יפה.
ארוחת הבוקר כללה דייסה ולביבות.
“אופיר, אני וסבתא החלטנו לצאת היום לקטוף פטריות. אתה בא, או שאתה עוד קטן?” שאלה אמא בקריצה לסבתא.
“ברור שאני בא!” מחה אופיר בפה מלא לביבה עם חלב קר.
לקראת הצהריים הם יצאו לדרך. היער הסמוך קיבל את פניהם בצל רענן. סוף אוגוסט היה ירוק וריחני. אופיר מצא פטריות כמעט בכל פינה, אבל אמא הסבירה אילו אכילות ואילו מסוכנות. שוטטו שעות. סבתא התרחקה מאוד ולא ענתה לאמא שקראה בקול “היי.”
השמש כבר שקעה כשאמא לחשה שצריך לחזור. הסל הגדול והשקית היו מלאים בנדבות היער. דלי הפטריות של אופיר הכביד עליו, אבל הוא לא התלונן, הרי הוא הגבר! עמדו לצאת מהיער, אבל לא היה ברור לאן. אמא נראתה מודאגת כנראה איבדו את הדרך. הלכו שמאלה נתקלו בביצה, ימינה בערמת ענפים עבותה. חזרו לאחור. היער התבלבל סביבם. החלו לקרוא לסבתא, אך נשמע רק רשרוש עלים ברוח. סבתא לא ענתה. אמא התיישבה על הדשא, מבולבלת. ואז, אחרי כמה דקות, נחרדו מרעש בין השיחים. מולם עמדה מכשפה. אמיתית!
אמא קמה מיד על הרגליים. אופיר התקשח במקום. הזקנה, כפופה כמעט עד לאדמה, הותירה אחריה ערמת ענפים וקרבה אליהם.
“מה קרה, נבהלתם? אל תפחדו, ילדים אני לא אוכלת כבר שנים,” גיחכה, חושפת פה חסר שיניים, אפה הארוך מרקד.
“איבדתם כיוון?” המשיכה, מתעלמת מהתדהמה של אופיר ואמא, “ממשפחת כהן? או שאולי משפחת רינה?” וחייכה חיוך ערמומי.
לא חיכתה לתשובה, סחבה שוב את הערמה והסתובבה קדימה. “נו, למה פתחתם פה, לכו אחרי!”
אמא ואופיר עקבו אחר המכשפה. הדשא הגבוה נפתח מולם ופתאום ראו את הכפר באופק. בקצה הרחוק של השדה נראתה סבתא. המכשפה פרצה בצחוק צורם, נפנפה ביד וגררה את עצמה, כפופה ונחושה, לכפר.
“תודה…” קראה אמא בחשש, אבל המכשפה רק הפטירה יד ונעלמה בשביל.
סבתא הצטרפה. “אמא, לאן נעלמת? הלכנו לאיבוד, טוב שהזקנה הזו הראתה לנו את הדרך.”
“נו באמת, איך אפשר להתבלבל פה? הרי את בעצמך הובלת אותי ליער הזה כשהיית קטנה,” אמרה סבתא, מנסה להסתיר חיוך.
“סבתא, זו הייתה מכשפה אמיתית?” שאל אופיר הנדהם.
“מה פתאום, זו דבורה הזקנה! בעצם… יש לה לפעמים מזג של מכשפה.”
בערב, במהלך הארוחה, שאל אופיר: “סבתא, למה קוראים לה דבורה הזקנה?”
“לא יודעת,” ענתה סבתא בשקט, “ככה קראו לה גם כשהייתה צעירה. מספרים שהייתה פעם ילדה שמנה ומפונקת מהבית הכי גדול במושב. תמיד ישבה על הספסל ליד הדלת עם פרוסת חלה עבה ומרוחה בחמאה ודבש. האחרים רק הסתכלו היא לא הייתה נותנת לאף אחד לטעום. לכן לא היו לה חברים. קראו לה בכל מיני שמות… כשגדלה, היה לה בן קטן. בשנה שהבן היה בן שמונה, נגרר בוץ בשטח ההצפות, הוא נפל למים ונעלם, מצאו אותו רק אחרי שלושה ימים. מאז השתגעה, ובעלה טבע בעצב. המון שנים לבד, לא מדברת עם אף אחד, מגדלת עז ואוספת עשבים לרפואה כשמישהו מבקש עזרה. כולם קצת פוחדים ממנה אבל למעשה, היא רק אישה בודדה.”
השיחה נקטעה. אמא אספה את הכלים וחשבה בקול: “החיים לא תמיד קלים… כמה רחמים יש לי עליה.” גם אופיר ריחם על דבורה.
הסתיו הגיע שמש וקרירות בבוקר, ושוב קוצרים ירקות ודלועים. אופיר כבר למד בבית ספר שבועיים. לעולם לא ישכח את היום הראשון, את המורה הנחמדה ענת שלקחה אותו מבית הספר בדרכו להכרת המשמעת והחברים. ענת תמיד החמיאה לו, אבל גם הוסיפה: “אתה צריך לכתוב יותר כדי לשפר את הכתב.” הוא התחבר עם שני ילדים, יואב ועידן, שלמדו בכיתה ב’. אחרי בית ספר הלכו יחד הביתה, לעיתים קיצרו דרך דרך השדה ליד חצרה של דבורה הזקנה. לפעמים סבתא או אמא חיכו לו.
יום אחד, אופיר קיבל שתי מדבקות אדומות מהמורה ונרשם לראשונה לספריה עם ספר “המילה הקסומה.” שמח יצא לבד מבית הספר, כי לחבריו היה עוד שיעור. בדרכו בשדה מלא בפסולת בקבוקים, קופסאות, שאריות שמע לפתע רעש מוזר. הוא הרים את הראש וראה חבורה של כלבים מולו. נבהל, ניסה לסגת, אך הכלבים כבר הקיפו אותו. הכלבה הגדולה התקרבה, חשפה שיניים. הוא צעק, ניסה להגן על עצמו עם התיק, אבל הכלבה חטפה את התיק וקרעה אותו לרסיסים.
אופיר נפל, מגן על פניו בידיו, ואז נשיכות חזקות חדרו לכתפו ושוב הכול התעמעם.
הוא לא ראה כיצד דבורה הזקנה רצה מהחצר שלה עם את, דילגה בקפיצה קלה על הגדר, נופפה באיום על הכלבים. הכלבים, שחשו דם, תקפו ביתר חימה. דבורה צרחה, הלמה בהם הם התנפלו שוב. אחת הכלבות קפצה על גבה ונשכה בצווארה. דבורה קרסה ונפלה על אופיר, מכסה אותו בשמלתה הארוכה.
באותו זמן, במושב היה שקט רוב התושבים בעבודה. אילן, מנהל הרפת, והעוזר שלו, חזרו בדיוק מהמועצה כשראו תנועה ויללות ליד החצר של דבורה. הם עפו החוצה מהרכב, החלו להכות ולפזר את הכלבים. אנשים נוספים החלו לרוץ מהכפר עם כלים וקריאות.
כשראו את דבורה שוכבת על הארץ הבחינו מתחתיה בילד חיוור ומדמם אופיר היה מחוסר הכרה.
קרן שמש סתווית ליטפה שוב את אפו של אופיר. הוא פקח עין אל קירות לבנים מחלקת אשפוז. אמא, יושבת לידו, חייכה בדמעות ואמרה: “אופיר, ילד שלי, התעוררת!”
ידו מוכתבת בחבישות כאבה. פתאום נזכר בכל. “אמא, הכלבים נשכו לי את היד, אני לא אוכל לכתוב?”
“לא, ילד שלי, רק חתכים. עברת ניתוח אבל זה יעבור, עד החתונה תתרפא. תודה לדבורה היא הצילה אותך, כיסתה אותך בגופה. תישן, מתוק שלי.”
דבורה נקברה בכל הכפר. הכלבים פגעו לה בשתי הידיים וברגל הלב שלה לא עמד בשעת הניתוח. למחרת, הגברים מהמושב הרגו את כל הלהקה האכזרית. כל הגורים חולקו למשפחות שירצו לאמץ ולא להחזיק ברחוב.
אופיר חזר לבית הספר כעבור זמן קצר. ידו כאבה, אבל כל יום תרגל כתיבה. ענת, המורה, פרגנה לו. הילדים ראו בו גיבור.
יחד עם אמא, הוא פקד את קברה של דבורה, הניח זר פורח. על השלט היה כתוב: “כאן נטמנה דבורה בן-דוד, בת תשעים במותה.” אמא דמעה.
“החיים יודעים להפתיע אותנו. תודה לך, דבורה, על כל מה שעשית תודה על היער, ועל הבן שלי, תודה לנצח. מי יתן ותנוחי בשלום.”
בחגיגת חנוכה בבית הספר, כשעלתה לבמה מכשפה להצגה, אופיר פתאום פרץ בבכי ועזב את האולם. היד חרקה בכאב. הוא נזכר בדבורה.
ומאז, אופיר הבין לפעמים מי שנראה מפחיד או מוזר, טומן בתוכו לב ענק. ולפעמים רק טוב לב ורחמים יכולים להציל חיים.
