יומן, 10 במרץ
היום שכחתי דברים שפעם היו לי קלים כמו קפה של בוקר.
הראשון שהיה בעיניי לא זכרתי האם הבן שלי, מאקס, מעדיף יוגורט עם תות או עם אפרסק. אחרי זה שכחתי באיזה יום בשבוע הוא הולך לשחות, ובשעת חנייה במרכז החניות של רמת גן, בטעות לוחצתי על הילוך שונה ממה שאני תמיד מתחיל איתו.
הפאניקה שפרצה כשהמנוע התפוגג הרגשה כמו דחף של פחד עמוק. שבו חמש דקות בחושך, מחזיק את ההיגוי וללא רצון להביט במראה.
בערב, כשסיפרתי למאיה על זה, היא חיבקה אותי במגע של עשר שנים.
משהו לא בסדר, יונתן, תמיד יש ערפול בראש, אמרה והיא מניחה את ידה על מצחתי, אחר כך על הלחי מחווה שמזכירה לי את ילדותי.
אתה פשוט עייף, חוסר שינה, עומס בעבודה, אמרה. רציתי לצעוק: “זה לא עייפות! זה כמו שמוחי מתמוסס כמו מחק, חלק אחר חלק”, אבל נשארתי שקט. הפחד בעיניה היה חזק יותר מאשר הפחד שלי.
התחלתי לכתוב בכל רגע בפתק קטן:
היום חמישי.
לאסוף את מאקס ב17:30.
לקנות לחם כפרי, לא לחם מלא. מאיה לא אוכל לחם מלא.
להתקשר לאמא ביום ראשון, לשעה 12:00, ולשאול על לחץ הדם.
הטלפון הפך לחלק ממני, בלי לו אני מרגיש חסר, כמו גוף בחלל מוכר אך ריק.
יום אחד, באמת התבלבלתי. לא ביער ולא בעיר זרה, אלא בשכונה שבה גרתי שבע שנים. הלכתי מהתחנה בדרך הרגילה, הרמתי ראש והצומת לא הייתה למה שהייתה. בית המרקחת שהכרתי נעלם, במקומו שלט של בית קפה שלא היה שם לפני. הרגשתי זיעה קרה מתחת לחולצה. האנשים המשיכו ללכת בלי לשים לב לחולה האבוד.
התחלתי להוציא את הטלפון ביד רועדת, פתחתי את המפה. נקודה כחולה מנצנצת ברחוב זר, הזנתי את הכתובת הביתית והתחלתי ללכת, כאילו ילד שנשלח לבקשת קנייה ראשונה. חזרתי הביתה שלוש שעות מאוחר יותר.
מאיה השיקה לי כפית תה בשקט. השקט שלה היה חמור יותר מכל מצוקה. היא אמרה בקול ריק:
רשמתי לך פגישה עם נוירולוג, יום רביעי, ארבע אחרי הצהריים. אני אפסיק לעבודה ואגיע איתך.
הייתי מרוגש עד תו השכל, לחשוב על לבשה לבנה, על “סימנים מוקדמים” ו”שינויים בגיל”. הרגשתי כמו שיפוט של חיי, שמישהו אחר מדבר עליי במרחק שלישי.
בבוקר יום רביעי, כשמאיה הכינה את המקלחת, תפסתי בטעות את הטלפון שלה לבדוק את מזג האוויר. הטלפון שלי היה מטעין. על המסך הופיעו כרטיסיות פתוחות:
דמנציה סימנים מוקדמים לגברים בגיל 45.
איך להתמודד עם בן זוג עם בעיות בזיכרון.
קבוצות תמיכה למשפחות.
סידור אפוטרופסות.
השליכתי את הטלפון כאילו נשרף לי היד. ישבתי על קצה המיטה, מתעייף. זה היה לא רק דוח רפואי, זה היה גזירת העתיד שלנו.
במרפאה, עניתי על שאלות, עשיתי מבחנים: “ציין שלושה מילים תפוח, שולחן, מטבע”. האור שבפנס רק הדגיש מחשבה אחת אפוטרופסות.
כאשר יצאנו, חשכה כבר ירדה. מאיה אחזה בי בחוזקה, כמעט באופן אפל, ואמרה בקול שמחה מתוחכמת:
הרופא אמר שאין שום קריטי, רק עומס. צריך לנוח יותר. נלך הביתה, אני אפתח את המרק.
היא שיחקה תפקיד של אשתו האוהבת, אבל אני ראיתי את הפחד בעיניה, את העומס של הימים שיבואו, שבהם אהיה יותר ילד והיא יותר מטפלת.
כאשר הגענו לרכב, היא נתנה לי את המפתחות:
תן לך, אתה טוב יותר בחנייה.
זה היה מבחן. כשפיתחתי, שכחתי איפה המצביע, האצבע נישאה באוויר. הסתכלתי על לוח המחוונים, על הלחצנים שהיו לי מוכרים, וכעת הם נראו כמו אותיות מפוזרות.
סגרתי את העיניים, נשמתי עמוק.
מא קראתי, אני לא מצליח…
בשתיקה, היא פתחה את דלת הרכב, הלכה סביבו, נגעה בכתף שלי בעדינות:
תזוז.
עברתי למושב האחורי. היא ישבה, חגורה, והחלה לנסוע, מביטה ישר לכביש. ברגע אחד, בפתאומיות, היא משכה את הכף על הלחי.
הביטתי מהחלון אל האורות המהירים של תל אביב, והבנתי שאני לא רק שוכח את הדרך הביתה, אני שוכח את הדרך אל עצמי.
מאיה הפכה יותר ויותר למכירה, לאישה שידעה עליי, אלא למזכירה עייפה של מציאות כואבת.
המלחמה השקטה עם המחלה, עם עצמי, ועם המשפחה שהייתה לנו.
מאיה יצרה לוח גדול למקרר, עם סימונים מודגשים: “בדיקות”, “נוירולוג”, “פיזיותרפיה”. על דלתות הארון היא הדביקה פתקאות עם תוכן. קנתה לי קופסאת תרופות, מסדרת כל בוקר ויטמינים, נווטרופיים ותרופה מרגיעה.
היא מתקשרת כל שעה, עוקבת אחרי כל תנועה, כל פעילות, אפילו אחרי המחשבות.
בנו, מקס, בן עשר, הרגיש את המתח לפני שהבין למה הוא קורה. הוא שתק יותר מתמיד.
יום אחד, כשעזרתי למקס במתמטיקה, נפלתי על משוואה פשוטה. הספרות רק רקדו לפני עיניי. הוא הביט בי, תחילה בי, אחר כך במאיה, בחשש.
מאיה התקרבה:
אבא רק עייף, תן לי
הוא הנהן, אך גרר את עצמו אחורה. במבטו נראתה זהירות כאילו אבא הפך לחפץ שביר ובלתי צפוי.
הקפצנו על המחלוקות הקטנות, על הכלים הלא נקיים, על הדלתות שנסגרו, ואחרי שעה חיבקנו וצחקנו על הטיפשות שלנו. היום, מאיה רק מנשמת ומרחצת אחרי, סובלנותה נדמית כמו שומר בכלא מדויקת וקטלנית.
פעם, כששאלתי אותו אם כיבתי את המגהץ, מאיה לא צעקה, אלא באה אליי במבט עייף:
יונתן, אני כל כך עייפה… שמא אשנה לנהוג במכונית כשאני לוקחת את מקס לבית הספר.
קוליה היה פשוט, ללא אשמה, והפך את המצב למר יותר.
החלטתי לכתוב על מאיה, כדי שלא אשכח.
מאיה צוחקת כשהיא מרגישה אמיתית.
יש לה נוצה במקצה השמאלי של הכתף, צורת כוכב. היא מסתירה אותה.
כשמאיה מאוד עייפה, היא קולטת את הגשר באף, אפילו בשינה.
היא אוהבת קפה עם קינמון.
היא מתגעגעת לחולצתה הישנה.
אספתי קטעים קטנים, כמו שברי ספינה שמטבעים, כדי שלא אשכח גם את הבית וגם את האהבה.
יום אחד, כששכחתי את הפתק על השולחן, מאיה פתחה את הפתק, קראה על הצחוק, על הנקודה והקמט. היא בכתה בפעם הראשונה בחודשים רבים לא משאירה, אלא מצאה את עצמו בחיים.
בערב, היא לא חיממה ארוחה, אלא אחזה בידי והציגה לי רעיון:
בוא נלך לפיצרייה שהייתה לנו אחרי הפגישה הראשונה. אם אתה זוכר איזו פיצה הזמנת.
הזכרתי, בחשש, פיצה עם בשר ופטריות, והיא הזמינה צמחונית עם אננס בדיוק כמו שהייתה אומרת אז שהיא אוהבת דברים אקזוטיים.
בפיצרייה, נצנץ השילוט, מוזיקה רועשת, התאורה ניאונית. הזמנתי קטע, נגעתי בתפריט, ולא הכרתי שם.
מאיה אמרה ברוך:
קח מה שאתה רוצה.
היא חייכה בהבנה, כאילו ידעה שהזיכרון מתפוגג.
אכלתי קטע, נפל לי מהפה, ולא זכרתי את הטעם.
הקושי לא היה במנה, אלא בזיכרון של הרגע הראשון שלנו מתוק, חם, נושא ריח של שמרים ותקווה, שנעלם.
החלטתי לשבת בשקט, והצעה הראשונה נשמעה כבקשה שווה:
בוא נשב יחד.
מאיה הניחה יד עדינה על ידי, לא לחוץ, רק מגע.
הדבר הזה, אף על פי שהוא נראה זעיר, שינה הכל.
הקירור במקרר נשאר, הקופסאות מלאות, והיא שואלת לפני כל מנה: “איך נחת? כואב הראש?” בקול אהבה, לא במגע של אחות.
אני משיב בחלום: “חלומות מוזרים, כמו בית מזכוכית, כל חדרים נראים, אין דלתות”. היא מקשיבה, מנידה, והמחלה הופכת למטען משותף, לא אויב נפרד.
מקס, הילד שלנו, הפך למדף. הוא רואה שאמא לא מתעוררת כשאבא שוכח, והוא אומר: “מאקס, תזכיר לי?” בקשת עזרה ללא בושה.
באחד הימים, קמתי ולא הכירתי את מאיה לידה. היא נראתה רכה, מביטה בי בפחד, והלב שלי נפל.
היא לחנה בעיניים, דיברה בקול רגוע כמו מדברת עם חיה מפחדת:
יש לך רשומה על הנקודה בכוכב? רוצה שאציג?
הציגה לי את הנקודה על הכתף, וביטיתי בפתק שעל המדף. הטשטוש של הפחד נחלף בחרדה, ובאופן מסוים בכאב.
“סליחה”, לחשתי.
היא חייכה, אמרה:
אל תתנצל. רק… פשוט תישן.
היא הלכה להכין קפה. הידיים רעדו, זה לא היה “טוב”. זה היה שלב חדש, חמור יותר משכחת הדרך שכחת הפנים של האישה שאתה אוהב.
היא חזרה עם ספל, וישבתי על קצה המיטה, רושם עוד משהו.
מה אתה רושם? שאלה.
הצגתי לה קו מקופל:
“בוקר. קמתי. פחדתי. ראיתי את הכוכב על כתפה. זה מאיה. אהבתי. לשמר בכל מחיר”.
היא שתתה קפה, צלול, והדמעות זרמו ללא תועלת.
היא חיבקה אותי, לוחצת את היד, אומרת: “הקפה יתקרר”.
הקפה מתקרר, והיום ממשיך. יש עוד בקרים, עוד אובדנים קטנים וגדולים. אולי הפנקס לא יספיק עוד, אולי מקס יגדל עם כאב לזכור אבא שנעלם לאט. אולי מאיה לא תוכל לשאת עוד עומס.
אבל ברגע הזה, באור השחר שנפלה על השורות המתעקמות, היינו יחד לא בעבר שהחליק, לא בעתיד שמפחיד, אלא בהווה שבור, רגיש, יחיד, שהשאיר לנו רק אותו.
