זוכרים אני איך נשקתי את השמש של חורף שלישי, לפני שהשעון התעורר. האור בחוץ היה עדיין חיוור, כהיר כמו היום שבו החורף מתגנב לחדרי תל-אביב, והחדר עדיין היה חשוך. הגב היה כואב אחרי הלילה, והאצבעות שלידי היו קלויות ונפוחות, בדיוק כמו תמיד בבוקר.
שבתי על קצה המיטה, חיכיתי שהסחרחרה תדוש ותכבה, ואז קמתי ברוגע. במטבח שקט – בעלי, אברהם לוי, היה כבר בחוץ לריצה, הרגלי בריאות שהחליף לפני כמה שנים אחרי בדיקות הכולסטרול. הדלקתי את הקומקום, הוצאתי שלושה ספליים מהארון, והחסרתי אחד הוא תמיד שתה רק מים בבוקר.
בזמן שהמים רתחו, בדקתי את הטלפון. בצ’אט המשפחתי לא היה דבר חדש, רק תמונות של הנכד אליהו, בן של בני, ששלח תמונה של רקטה קרטון בגינה של גן הילדים. חייכתי בחן וחשתי את החמימות המוכרת עולה בלבי: זהו הסיבה שבגלליה אני סובלת את הפקקים, את הדוחות, את ישיבות ההנהלה האינסופיות.
עבודתי הייתה עוגן של חיי במשך שמונה ועשרים שנה. הייתי עובדת במחלקת משאבי אנוש של מרפאת קופת חולים באיזור שכזאת: התחלתי כמזכירה, ולאט לאט הפכתי למומחית בכירים. הרופאים והאחיות חלפו והחליפו, מנהלי בתי החולים באו והלכו, ואני נשארתי יודעת מי איזה ילד יש למי, מי נשוי למי, למי צריך להודיע על חופשת לידה, ומי צריך לקבל תזכורת להביא תעודה.
בשנים האחרונות המשכתי להסתגל: ניירות הפכו למערכות דיגיטליות, דוחות רבים הוכפלו, וההנהלה דרשה גרפים וסטטיסטיקות. קראתי באכזבה, אבל למדתי להשתמש בתוכנות, רשמתי סיסמאות במחברת, שמרתי קבצים מסודרים על שולחן העבודה. אהבתי להרגיש שאני נדרשת כי בלי שלי הארגון הקטן הזה היה מתפרק לחלוטין.
מילאתי לעצמי תה, הוספתי פרוסת לימון, וישבתי ליד החלון. במרפאה היה פועל שמגר על השלג לכיוון חנית הרכב, ומכוניות נדירות יצאו לחוץ. דמיינתי את עצמי בעוד עשרחמש עשרה שנה, עומדת באותו רחוב, אך מקומית מהמרפאה, עטופה בחולצת צמר חמה, עם הנכד אליהו שמח בקטן ברגליו ושואל מדוע השלג אפור כך.
התמונה הייתה חלק ממחשבותיי עוד מהקיץ, כשנוסף הבית בקיבוץ, הדירה הקטנה שנבנתה על חוף קיבוץ, האדמה עם שעתיים של שמיר, ובערב נושבת על האש, מתווכחות עם בעלי כמה מלח לשים בקבב. הזקנה נראתה לי דבר מציאותי, אם כי לא משמח שייכותי למקום.
פתאום דלת הכניסה נפתחה, וקולות נעליים של נעלי ריצה של אברהם נלחצו במרפס. הוא נכנס למטבח, נשף אוויר חם.
שוב תה בלי סוכר? שאל, מנגב את צוארו במגבת.
הרופא אמר, פחות סוכר, הזכרתי.
הוא חייך, מילא את כוס המים מהפילטר. גבותיו האפורות ופרצופו הקטן כבר לא היו כמו לפני כמה שנים, אך עדיין נשארו לו עצמות לחיים חדות ועיניים בטוחות, שלפני כן היו לי תוספת של חן. היום הוא נראה עייף יותר, והכעס שהסתתר במבטו היה כמעט בלתי מורגש.
היום איחרתי, אמר מביט מהחלון. בערב אל תמתיני לארוחה.
שוב פגישה? שאלתי. או שיעור האנגלית?
הוא כעס.
לא שיעור, אלא שיעור עם מורה פרטי.
אה, כן, השבתי בחיוך. עם המורה.
הביטותיו נקטעו, והרגשתי בחלק הבטן שלי כאב ציני. המילים שלא נאמרו מרחפות בחדר כמו שלל שלג.
לבשתי, ווידאתי שהחלון בחדר השינה סגור, ולפתע בתיק הקטן שלי, רגשתי את המפתחות הכבדים, מתכת קפואה בידי. אותם מפתחות ליוו אותי כל השנים למגורים, למכונית, לבית הקיבוץ, לתיבת הדואר. סמל קטן של ביטחון.
בתאומי האוטובוס היה צפוף: אנשים מביטים בטלפונים, כמה מציצים ומזיעים, אחרים מתלוננים בשקט על תחנות. חיבקתי את התיק וחשבתי על היום. אשמח להתקשר לאמא, בת שבעים ושלוש, שגרה ברחוב שכונתי קרוב, וסורבת משכנעה לעבור קרוב יותר לבני.
אני מכירה את כולם, חזרתי למחשבותיי, מרפאה, מרכול, קופת חולים. איפה אלך?
כל צעד בפח, כל קיר מוכר, היה חלק ממפה שמובילה אותי אל תחנת האוטובוס הדרך שלעיתים נראית כמו הליכה בעיניים עצומות. כך נוצרה תחושת השייכות למקום.
במרפאה ריח של חיטוי ותרופות מילא את האוויר. השומר קיבל אותי בקשקוש. בחדרי המתנה נצברו מטופלים, חלקם מתווכחים עם רשם, חלקם מביטים על השעון. הגעתי למשרד שלי, תיארתי מעיל, הפעלתי מחשב, ונסעתי למים הרותחים.
במחלקת משאבי האנוש היה שלושה שולחנות, ארון קבצים, מדפסת ישנה שמגרה ונושלת נייר. עמיתי, יעל פרץ, בת שלושים, סידרה ניירות בתיקיות.
בוקר טוב, קראה לי. שמעת את החדשות?
איזו? שקטה, שמתי את הספל על השולחן והתיישבתי.
מנהל הרפואה קורא לכל ראשי המחלקות לשעה עשר. מדברים על אופטימיזציה.
המילה “אופטימיזציה” נחתכה באוויר כמו רוח קרה. בלב שלי נצבר לחץ האופטימיזציה משמעותה קיצוצים.
אולי זה דוח חדש, ניסיתי לשחרר את המתח.
אולי, אמרה יעל בחוסר וודאות.
העבודה המשיכה: רופאים הביאו טפסים, בקשו חופשות, ואני חותמת, מזינה נתונים במערכת. המילה של הבוקר המשיכה לרעוד במוחי.
בשעה עשר נקראתי לחדר הישיבות עם ראש משאבי האנוש. כבר שבו מנהלי המחלקות, אחיות בכירות, והמנהל הרפואה, בן שישים, על הבמה מתקן עניבה.
הוא דיבר על רפורמה, תקנים חדשים, צורך ב”יעילות”. אחרי כמה דקות נמסר שהרשימות הארגוניות ייבדקו, חלק מהפונקציות יתמזגו, ויש “יחידות עודפות”.
החלטות קונקרטיות יתקבלו בחודש הקרוב, אמר המנהל. ראשי המחלקות יקבלו רשימות של משרות שייכנסו לקיצוץ.
המילה “משרות” נשמעה כבדה. ראש משאבי האנוש הביט בי, והזיז מבטו מהר.
אחרי הישיבה חזרתי למשרדי, ויעדתי שהעמידה של יעל ידעה את כל החדשות פקודות מתפשטות במהירות.
חושבת זה יפגע בנו? שאלה יעל, משקפת עט של עט.
לא יודעת, עניתי. יש לנו כבר מחסור בעובדים.
אם יאחדו עם החשבונות או עם… לא סיימה.
זכרתי שבשנה הקודמת בקופת חולים סמוכה קיצצו עובד משאבי אנוש, וכבר שלושה עובדים נאלצו לקחת חצי משמרת. “יבכו”, אמרו.
ניסיתי לחזור לעבודה, אך המספרים הפכו לבלתי נראים. לפני צהריים פגשתי את ראש משאבי האנוש.
אפשר רגע? שאלתי, פותחת את הדלת במעט.
הוא הנהן, מבלי להרים מבט מהמחשב.
שמעת? התחלתי.
כן, השיב בקצרה.
המחלקה… נתקעתי.
הוא סוף סוף הביט בי, עייפות בעיניים.
נועה, אין לי עדיין מידע קונקרטי. מחכים להוראות מההנהלה. ברגע שיהיה, אודיע.
הייתי זקנה, חמשים, לא ארבעים, לא שלושים. חמשים גיל שבו קשה למצוא עבודה חדשה.
היום חזרתי הביתה מאוחר יותר. פקק במונית, תצפיתי בחלון, לא ראיתי רחובות. מחשבותיי נשבו: אם יקצצו אותי, איזו עבודה אוכל למצוא? במרפאה פרטית? במכללה? האם אבצע מחדש לימוד תוכנות חדשות?
בשעון תשעה בערב, בעלי הגיע בלבוש רשמי לפגישה חשובה. הסיר את המעיל, ניגן למטבח.
כבר אכלת? שאל.
חיכיתי לך, עניתי. לחמם מרק?
לא, אני כבר סעדתי, אמר וימלא כוס תה. היום היה לנו ישיבה.
לנו גם, אמרתי. על הקיצוץ.
הוא הרים גבה.
אותך?
עדיין לא יודעים. אומרים שהרשימות נבדקות.
שקט, ואז הוא ישב מולי.
לי הציעו חוזה בחו”ל, אמר. בפרוייקט של החברה בגרמניה, צריך מישהו מנוסה לשנתיים-שלוש.
הביט בעיניים, נגע במבט שלו.
הסכמת? שאלתי.
עוד מהרהר, ענה. אבל זה הזדמנות רצינית מבחינת תנאים, כסף וניסיון.
המילה “כסף” חדה כשפצצה. היה לי דירה, שיפוץ, עזרה לבני עם המשכנתא, תרופות לאמא. הכל תלוי ב”שיחה על כסף”.
לשנתיים-שלוש, חיזקתי. ומה אעשה אז?
הוא הסיט מבטו.
אפשר לשקול שנלך יחד, הם צריכים גם מומחים למשאבי אנוש. אדבר.
דמיינתי עיר זרה, שפה שלא שלמתי אלא בקורסים בית ספריים. ראיתי את אמי לבד, את בני עם המשפחה, את אליהו שמח בחצר. תארתי את עצמי בחנויות גרמניות מחפשת שמנת במקרר, האותיות לא נראו מוכרות.
או שתישאר כאן, הוסיף. עם אליהו ועם אמא.
קולו רעד במקצת, ביטוי של חוסר בטחון.
ואם לא יטוס? שאלתי ברגש.
זה חוזה עבודה, לא בריחה, אמר. אפשר להאריך.
חוזה לעבודה גם כאן, אמרתי. אבל כאן יש את הכל: השגרה, המחירים, התחבורה, החדשות.
השתקנו. בתורד של הדירה שלידנו, שמעו ברקע כיסא מתזוז.
לא היום, אמר סוף סוף. נדון בזה בסוף השבוע.
הייתי בעיניים, הרגשתי גל של תחושת עלייה, אך לא ידעתי אם זה פחד או עייפות.
הלילה לא מצאתי מנוחה. שמתי לב לבעלי נושם, למכוניות שעוברות בחוץ. מחשבותיי דילגו: קיצוץ, חוזה, אמא, אליהו, הגוף שמזכיר לי כאב ברכיים, בגב, בלחץ הדם.
בבוקר התקשרתי לבני.
אמא, אני בפגישת צוות, הוא לחש. הכל בסדר?
כן, עניתי. תחזירי שיחה אחר כך.
לא רציתי לדבר על זה בטלפון, ולא ידעתי מה לומר. “אבא עומד לעבור לחו”ל?” “אולי יקצצו אותי?” איך זה ישמע לבן שמוצא את עצמו יוצא מהחובות?
במרפאה היום היה עמוס. בצהריים ראש משאבי האנוש קרא לי.
נועה, קיבלנו רשימת משרות חדשה. אחת מהמשרות במחלקה שלנו מתבצעת קיצוץ.
הרגשתי ריקנות בחזה.
של מי? שאלתי, למרות שידעתי.
של המומחה הבכיר, אמר. כלומר שלך.
פורמלית? חזרתי.
כן, המומחית הראשית, הוא הראה דפים. אפשר להציע תפקיד של קצינה, חיסכון בשכר, אבל ללא פיטורים.
כמה חיסכון? שאלתי.
הוא אמר סכום בשקלים, כמה אלף פחות מהשכר הרגיל. זה היה מצריך קיצוץ נוסף בחיי, פחות עזרה לבני, פחות תרופות לאמא.
אפשרות שנייה, המשיך. פיטורים רגילים, פיצויים של שלושה חודשי שכר, רישום במרכז התעסוקה.
הוא קבע לי לחשוב עד סוף השבוע, להגיש בקשה בהתאם להחלטתי. יצאתי מהחדר ועמדתי במרחק ממראה של החצר הקפואה של המרפאה. אנשים באו והלכו, אמבולנסים ניגשו ועזבו. החיים נמשכו כשום דבר לא השתנה.
בערב ביקרתי את אמי. ישבה במטבח, קראה עיתון ובמשקפיים הסתכלה על הטקסטים.
את חולה, אמרה. מדדת דם?
הכל טוב, עניתי. רק יום קשה.
סיפרתי לה על הקיצוץ, השתקתי על ההצעה לניסיע לחו”ל. היא הקשתה במבט.
קיצוץ זה לא סוף כל העולם, אמרה. השכר ירד, אבל העבודה נשארת. בגיל שלך קשה למצוא עבודה אחרת.
ואם ננסה משהו אחר? שאלתי. אולי יופיע משהו טוב יותר?
אמא נשפה.
את תחליטי, אמרה. אני לא בחרתי לעזוב כשאני הייתה בתך. אך הזמנים היום שונים.
היא חייכה, נזכרת בבתים על פני הדרך: דירות חדשות, אשכולות אור, מגרשי משחקים, בניינים ישנים עם צבע מתקלף, עצים גדולים שזכרו את ילדותי. שאלתי את עצמי היכן אוכל לחיות אם הכל ישתנה.
בסופ”ש, לבסוף ישבנו עם בעלי לשולחן מדבר אמיתי.
אני צריך החלטה, הוא אמר. החברה מבקשת תשובה בתוך חודש.
לי גם צריך החלטה עד סוף השבוע, עניתי. או קיצוץ או פיטורים.
במבט שלנו היה הרבה יותר ממתח היה גם תקווה וזהירות.
אם תישארי בתפקיד המוקטן, אמר, נוכל להסתדר. אני אהיה המשכיר.
ואם אפוטר אם אפוטר, אז נצטרך למצוא דרך אחרת לחיות יחד, והפחד יתמזג עם התקווה.
