חנה, נכדייך קיצצו את כל שיחי האוכמניות! אפילו השכנה לא התפעלה.
ומה עם זה? אלה רק ילדים.
מה זאת אומרת? הם הרסו את כל הקציר שלי!
טלי, למה את מתעצבנת? זה רק כמה פירות קטנים.
רחל כהן, בת שבעים, קמה כל בוקר עם כוס תה ביד, סיבבה בגינה ובדקה את השטחים הפורחים. היא וחברה, דוד מיקולאי, בעלה, החזיקו בחלקה של עשרים שלושה דונם, חצי מהם היה חלקת ירקות עם תפוחי אדמה, גזרים וכרוב, והחצי השני היה גן פירות עם תפוחים, אגסים ושיחי פירות יער.
רחל גאה במיוחד בשיחי האוכמניות שהשתלתה לפני חמש שנים, וכעת חיכתה לקציר הראשון המשמעותי. לצידם גדלו שיחי חבושים שמספקים כל שנה פירות מתוקים, ובקצה הגדר פרש כורן ענבים כבד משיליו.
דוד, תראה כמה האוכמניות מתמלאות! קראה רחל אליו.
יפה מאוד, אישר הוא.
בקיץ נבאו נכדיה אבי, ילד בן שנים עשר, ונועה, בת עשר. הילדים עזרו בגינה, אספו פירות והתרחצו בנהר הקטן שזורם ליד. רחל הרגישה שמחה בלבה מהקשר עם הדור הצעיר.
בצד השני של הדרך גרה השכנה חנה לוי. לשטחה היה רק שלושה דונמים, ללא גינת ירקות, רק ערוגות פרחים ובית קטן. לקיץ חנה קיבלה חמישה נכדים בגילאי ארבע עד ארבע עשרה יובל, דגן, אדם, מאיה ואורי. ההורים שלהם עובדים בתל אביב, וחנה יושבת כל היום עם הילדים.
הילדים משתי המשפחות השתוללו יחד, רצו משתי החצרות, ורחל לא נרתעה, להפך, חייכה לשמחתם.
סבתא טלי, אפשר לשחק אצלכם? שאלו נכדי השכנה.
בטח, יקרים. רק תתחשבו בגידולים.
בוקר אחד ראתה רחל תמונה מוזרה. חלק משיחי האוכמניות נראו כמעט ערומים; במקום פירות כחולים תלו פירות ירוקים, חסרי בגרות.
דוד, בוא הנה! קראה אליו.
מה קרה?
תראה את האוכמניות. איפה הפירות?
דוד התקרב, חקר את השיחים בקפידה.
מוזר. אתמול היו מלאים.
אולי ציפורים קילו?
ציפורים אוכלות פירות אחד אחד, אבל כאן הכל נקטף. כאילו מישהו אסף בכוונה.
רחל הלכה לבדוק את שיחי החבושים. גם הם נראו ריקים לחלוטין, אפילו הפירות הלא בשלים נשלפו.
דוד, גם החבושים נקטפו!
אי אפשר!
אך האמת הייתה ברורה: שיחים שהיו מלאים אתמול הפכו היום לשוממים.
בערב רחל החליטה לעקוב. היא ישבה על ספסל עם ספר, אך מבטה היה קבוע אל הגן.
לאחר שעה, ראתה כיצד קבוצת הילדים של חנה חודרים דרך חור בגדר. חמשת הילדים רצו ישר לשיחי האוכמניות.
תראו כמה הם כחולים! קראה הקטנה ביותר.
בואו נאסוף את כולם, הציע הגדול.
והם החליטו לחתוך את השיחים שנשארו, אכלו תוך כדי הליכה, שמו פירות בכיסים והכניסו אותם לתיק שמצאו.
רחל יצאה מהסתתרות:
מה אתם עושים כאן?
הילדים הקפיאו, והגדולים ניסו להחביא את התיק מאחוריהם.
רק ניסינו קצת, התנצל טרינידד בן שלוש עשרה, אילן.
קצת? קיצצתם את כל השיחים!
סבתא טלי, אפשר לקחת עוד? שאלה שירה בת ארבע. הם כל כך טעימים!
לא, זה הקציר שלנו, גידלנו אותם בעצמנו.
הילדים הצטננו וחזרו אל החור בגדר. רחל הביטה בהם והלכה לשכנה, אבל חנה ישבה במרפסת.
חנה, צריך לדבר, התחילה רחל.
אני מקשיבה, ענתה חנה.
נכדייך קיצצו את כל שיחי האוכמניות!
חנה אפילו לא הוכתה.
ומה? הם רק ילדים.
הם הרסו את כל הקציר שלי!
טלי, אל תדאגי. זה רק כמה פירות.
רחל נבהלה מהתגובה:
כמה פירות? חמש שנים של עבודה על האוכמניות! כל שיח השקעתי בו מים ודשן!
תזכרי, עוד תצמיחי. למה להדאג?
חנה, את יכולה להתנצל?
להתנצל? הילדים הם ילדים. מה אפשר לקחת מהם?
הדיבור נמשך ללא פשר, חנה לא נחשבה שההתנהגות של נכדיה היא בעייתית.
בבוקר הבא רחל גילתה שהגפנים שבסוף חכו לבשל עד סוף אוגוסט נעלמו גם הם.
חנה! קראה דרך הגדר.
מה עכשיו?
נכדייך קיצצו גם את הענבים!
אולי הם רק חפצו לטעום משהו חמצמץ?
חמצמץ? הם עדיין ירוקים! כמעט כל הגפנים קוצצו!
ניסו והפסיקו. הילדים סקרנים.
רחל הרגישה שהכעס מתגבר בתוכה:
חנה, נכדייך משמידים את כל הגן שלי!
אל תפרזי! יש לך גן גדול ועשיר.
עשיר? אני משקיעה כאן שנים!
המשיכי לשתול.
חנה חזרה לבית ונתקעה בדלת בחוזקה.
בערב רחל סיפרה לדוד על השיחה עם חנה.
תדמיני, אפילו לא התנצל! היא רק אומרת שהילדים הם ילדים.
ומה רצית? השתהה דוד. היא מעדיפה להניח זאת בצד מאשר לשוחח על חינוך.
אבל זה ג theft!
טלי, אל תתלהבי. הילדים עדיין צעירים, הם לא מבינים.
אפילו הילד בן שלוש עשרה צריך לדעת שלא ניתן לקחת מה שבלא שלנו!
דוד נשף והביט סביב; לא רצה להיכנס למריבה על פירות.
כמה ימים לאחר מכן נעלמה אפילו היסמין.
מספיק, לא אסבול יותר! הכריזה רחל בחוזקה לדוד.
שוב הלכה רחל לחנה, שחנה השקות את הפרחים מברז קטן.
עכשיו גם היסמין נגרס!
איזה יסמין?
שלך! נכדייך שוב עברו דרך החור!
טלי, מה זה? כמו חבל מהחבל? הילדים רק לקחו כמה פירות, זה לא אסון.
לא לקחו, קיצצו הכל! הקציר שלי נעלם!
אז את מאשימה את הילדים? זה בא עליך!
איך אני יכולה להיות אשמה?
מי נתן להם רשות לרוץ על האדמה שלך? הם הרגלו שכאן הכל זמין.
אני רק רציתי שהילדים יתיידדו!
וזו התוצאה של הכוונות הטובות!
חנה שמה את הברז והלכה לתוך הבית:
ואם לא רוצה שיקחו, תבנה גדר גבוהה יותר. יש חורים בכל מקום, כל אחד יכול לעבור.
חנה, אבל צריך להסביר לילדים שלא ניתן לקחת ממישהו אחר!
צריך, אבל למה? הם לא יבינו אף פעם.
רחל חזרה הביתה מרוגעת, ישבה על הספסל ובכה. היא השקיעה שנים בגינה, חיכתה לקציר, ועכשיו הכל נעלם.
טלי, למה את בוכה? נחם דוד. בשנה הבאה יהיו פירות חדשים.
זה לא על הפירות! זה על כך שהשכנה אפילו לא רוצה להתנצל! היא נוראית!
ומה אפשר לצפות ממנה? היא ידועה במרירותה ביישוב.
למרות זאת, עד עתה רחל ודוד חיו בשלום עם חנה.
דוד, נבנה גדר גבוהה יותר?
אפשר. זה יקר.
ומה נעשה? אחרת הם ימשיכו להרוס את הגן.
למחרת החלה בניית הגדר החדשה. דוד הביא לוחות, רשתות ועמודות, ועבד משחר עד ערב.
חנה צפה בבנייה מהחצר שלה והגיבה בחיוך מרושע:
מה התלהבות! הגנו את הגן מפני הילדים!
רחל לא ענתה, רק לחצה שיניים בחוזקה.
הילדים של חנה נראו סביב הגדר, מחפשים פתח נוסף, אך דוד סגר כל חור והדק את הפתחים.
סבתא טלי, למה בנתתם גדר? שאלה שירה הקטנה.
כדי לשמור על הפירות.
אפשר לבוא לשחק אצלכם?
לא, יותר לא.
הגדר עזרה, אבל הקשר עם השכנים הלך והפך לקפוא. חנה הסתירה את עצמה, והילדים הפסיקו להגיע.
קוצנית! קראו הילדים מעבר הגדר. סבתא קוצנית!
רחל ניסתה להתעלם, אך הלב היה כבד. פעם קטע צחוק הילדים ממלא את החצר, ועכשיו רק שקט.
בינתיים חנה סיפרה לשכנים את הגרסה שלה:
תחשבו, כמה קצבי! לא נותנים לילדים לאכול פירות! בנו גדר גבוהה!
באמת? כמה אכלו? שאלו השכנים.
רק כמה שקיות! והיא מדברת כאילו גנבה מיליון שקלים!
הגרסה של חנה נראתה יותר משכנעת. מי יאמין שהילדים יוכלו לאכול את כל הקציר משיח אחד?
בהדרגה התפשט במושב הרעיון שרחל חמדנית וקצבה, וחנה היא סבתא טובה שמטפלת בחמישה נכדים.
עד סוף הקיץ המצב רק החמיר. הילדים של חנה, שלא יכלו יותר להגיע לגן, התחילו לנקם בדרכים אחרות: הטילו כדור על הגדר, פיזרו אשפה וכדומה.
בבוקר אחד רחל מצאה ריבוי של סיגריות ואריזות חטיפים ברחוב.
חנה, תזכירי לנכדייך! קראה.
מה עשו עכשיו?
פיזרו זבל על הגינה!
איך ידעת שזה שלנו? אולי הרוח הביאה.
הילדים המשיכו להפריע: צפו במים משפריץ משורה, זרקו אבנים בחלון.
רחל הבינה שהסבתא לא רק שלא מנסה לעצור אותם, אלא אף מעודדת אותם.
אולי נלך למשטרה? הציעה רחל.
טלי, למה? להטריד משטרה בגלל ילדות?
הם מגרמים נזקים!
נמתין. הקיץ יסתיים, הם יעזבו.
וכך, סוף אוגוסט, קבוצה רועשת של ילדים ארזה את הרכבות לנסיעה לעיר.
רחל ישבה בערב על ספסל, במחשבה על הקיץ הבא. אולי חנה שוב תביא את חמשת נכדיה. ומה אז?
הקשר דרך הגדר, האבנים על הגינה והקילופים? הילדים ראו בה כוכבית של “סבתא קצנה”, וחמותיהם לא רוצים לשכנע אותם שהכבוד לשכן חשוב.
הגן כבר לא היה מקום של שמחה ומנוחה הפך למבצר שבו היה צריך לשמור לא רק על הפירות אלא גם על השקט הפנימי.
מה ניתן ללמוד? שכאשר אנחנו מתעלמים מהתסכולים ופועלים בחוסר תקשורת, אנו בונים חומות גופניות ורגשיות שמרחיקות את הקהילה. רק שיחה פתוחה, גבולות ברורים והבנה הדדית יכולים למנוע את המחלוקות ולשמר את השכנות הטובה. כך, גם הפירות וגם הלב יפרחו יחד.
