זאת שאמרה “לא”
דינה לוינסקי ישבה על קצה השרפרף במטבח הקטן בדירתה בגבעתיים, פורסה לחם שחור דק דק, בזהירות, כמו שהוא תמיד אהב. שמונה פרוסות, כולן שוות. אחרי שסיימה והניחה את הצלחת במרכז השולחן, ניגשה לבדוק את הטשולנט על הכיריים. השעה כבר הייתה רבע לשש, האורחים אמורים להגיע עוד רגע.
משה, בעלה, ישב בכורסה שמול הטלוויזיה ועבר ערוצים ברעש מנותק. הוא לא שאל אם צריך עזרה, אף פעם לא שאל. בשביל מה לשאול, הרי הכול יהיה מסודר, כמו תמיד.
דינה כבר עברה את גיל החמישים. שנים עבדה בחשבונאות במכללה הטכנולוגית “רוטשילד”, תפקיד שקטמדיום המספרים, הדוחות, הטבלאות. עשרים ושתיים שנה במקום אחד. הקולגות העריכו, המנהל לא התלונן. בבית איש לא דיבר על זה.
האורחים הגיעו במחצית לשבע. הגיעה חמותה, רחל בן-צבי, עם בעלה אשר, בא גם אחיו של משה, יאיר, ואשתו מירי. כוללניים, רועשים ומסופקים. התמקמו, כולם מדברים זה עם זו. דינה ערכה שולחן, פינתה, הגישה שובהמעגל הרגיל.
השיחות נסובו סביב מחירי הירקות, השיפוצים אצל השכנים בשכונה, והשוק החדש שנפתח מול הקניון הגדול. דינה האזינה ושתקה. היא כבר התרגלהבבית הזה מדברים הרבה, מקשיבים פחות.
אחר כך רחל הציעה שיחה חדשה: המרפאה המחודשת שעתידים להקים ברחוב ההסתדרות”אולי שם התורים יהיו פחות משוגעים”, אמרה תוך תיקון הצווארון. “היום לקבוע תור לרופא זו מסכת ייסורים”.
“איזה תורים, רופאים אין בכלל”, טרח אשר להוסיף בקולו הכבד.
“ראיתי בעיתון משהו על תקציב עירוני להגעת רופאים צעירים,” העזה דינה לאמר, בחצי מבט, “ככה העירייה הודיעה”.
משה הניח את הכוס על השולחן. בעדינות, לא טרק, אבל בצליל שאיש לא יכול להתעלם ממנו.
“דינה, תביאי כבושים,” אמר.
“מיד, רק רציתי…” ניסתה להסביר, קולה נמוך.
“אמרתי, כבושים,” קטע. “מספיק עם העיתון שלך. מישהו ביקש את דעתך בכלל?”
לרגע הכול עצר. רחל כחכחה, בהתה במפה. מירי הסיטה מבט. יאיר לקח עוד פרוסת לחם.
דינה קמה, הלכה למקרר, הוציאה צנצנת מלפפונים חמוצים, הניחה במרכז השולחן, התיישבה שוב.
היה בתוכה שקט עמוק. לא רתח, לא בער. פשוט שקט, מהמינים שיש כשנשארים בחדר לבד, שותקים, לא מוצאים מטרה.
הביטה בידיה שעל ברכיהידיים מבוגרות, מפרקים נפוחים מעט, ציפורניים קצוצות. שלושים שנה אוספות, מסדרות, קונות, מנקות, מקפלות. פעם תפרה וילונות לסלון הזה, מבד שרכשה במו יגיעה כי משה אמר שאין תקציב. תפרה אחרי העבודה, לאור מנורת לילה, והוילונות תלויים שם עד היום. הוא כנראה מעולם לא שם לב.
אחרי הכינוח, משה פסק:
“דינה, תתחילי לסדר. מה את יושבת”.
ופתאום בתוכה משהו התהפךnot עם פיצוץ, לא ברעש, פשוט “קלאק” קטן, כאילו החשמל חזר אחרי הפסקה, או אולי להפךנגמר החשך.
“לא,” אמרה דינה.
משה הביט בה:
“מה?”
“לא. אני עייפה. אני אשב רגע.”
נדממה חרדתית ירדה על החדר. רחל הרימה מבט. מירי הפסיקה ללעוס.
“את השתגעת?” צמצם משה בקול הדקיק, הנמוך, שידע להכניע בה.
“לא השתגעתי. עייפה. רוצה לשבת.”
היא קמהלא לכיור, לא לשולחן. לדלת. יצאה למבואה, נעלה את עצמה בחדר השינה. המפתח היה שם שנים, אך היום לראשונה סובבה אותו.
ברקע שמעה את משה צוחק במבוכה, מנסה להסביר משהו לאורחים. צלצול כלי המטבח של מירי בתוך הכיור. מירי תמיד הבינה בלב.
דינה ישבה על קצה המיטה, בחלון נשקפה פנס רחוב, קטע שמיים, ענפי פיקוס עירומים. אוקטובר בפתח, הרוח נושאת איתה ריח של משהו שנשכח. ענפים עירומים, אבל אמיתיים.
הקשיבה לדלת הנטרקת אחרי האורחים. שמעה את משה מסתובב ברחבי הבית, עומד ברגליים כבדות במסדרון.
“פתחי.”
דינה לא ענתה.
“אני אומר שתפתחי, בואי נדבר.”
“מחר,” אמרה. “היום אני רוצה לישון.”
עמד שם רגע, היא שמעה את נשימתו. אז הלך.
היא נשכבה כך, עם הבגדים, על השמיכה, ובפעם הראשונה מזה שנים לא פחדה. הגילוי היה מוזר, כי תמיד פחדה לחרוג מהמותר, לגלות חולשה. עכשיו היה רק שקט.
אולי כי סוף סוף עשתה משהו נכון.
בבוקר משה יצא לעבודה בשמונה. הוא היה ממונה משמרת במפעל באזור תעשייה, תמיד יוצא מוקדם. שמעה אותו מארגן נעליים, משעל על הדלת.
חיכתה עד ששקטו המדרגות, קמה, שטפה פנים, פתחה את הארון.
היה לה מזוודה אחת, חומה וותיקה עם פינות מתכת שחוקות. שלפה מתחת למיטה, פתחה. ניחוח אבק וזיכרונות.
ארזה ללא חיפזון: בגדים תחתונים, כמה חולצות, מכנסיים, סוודר חורף עבה. במגירה העליונה אספה את התעודותתעודת זהות, תלושי שכר, פנקס בנק. הוציאה קופסה קטנהעגילים של אמא, טבעת זהב ישנה של סבתא. הוסיפה נעלי עבודה וזוג כפכפים ביתיים.
נעמדה במרכז הסלון, התבוננה. שום דבר כאן לא היה באמת שלההארון, הספה, השטיח הוא בחר, הווילונות שלה, אבל הם התמזגו בקירות והפכו כבר לדירתו.
סגרה את המזוודה.
במטבח מזגה לעצמה תה, שתתה בעמידה. הביטה בסיר הטשולנט של אתמול, השאירה.
יצאה. סגרה דלת. הניחה מפתח על המפתןהוא ימצא.
בחוץ היה קר, לח, ריח של עלים רקובים. דינה הניחה את המזוודה על המרצפת, שאפה אוויר. שמים אפורים, אנשים אצים לעבודה, איש לא פונה להביט.
הרימה מזוודה, פסעה לתחנת האוטובוס.
בלהה הררי גרה ברחוב סוקולוב, קומה שלישית לשמאל. בלהה לימדה כלכלה באותו מוסד, שמונה שנים מבוגרת מדינה, חברות במובן שאין בו קירבה אינטימית, אלא שותפות רגע: תה בצהריים, הליכה מפעם לפעם, שיחות מנותקות על מזג האוויר. בלהה הייתה אלמנה, בלי ילדים, החיה לבדה, ונראה שזה כלל לא הכביד עליה.
דינה צלצלה בפעמון ב-10:30 בבוקר.
בלהה פתחה עם כוס קפה ביד, פיג’מה דקה, פנים של חופשה.
“דינה?” העיפה מבט במזוודה ובעיניה, דיברה חצי שניה”בואי, תיכנסי”.
זה הכול. בלי שאלות על הסף. פשוט: “תיכנסי”.
דינה פסעה פנימה. בדירה היה חמים, ריח של קפה וספרים ישנים. ספרים בכל פינהאפילו במבואה. חתולה אפורה חלפה ליד המזוודה, הריחה והמשיכה.
“תגידי איפה כדאי, אני אכין עוד קפה,” הציעה בלהה.
ישבו במטבח. דינה סיפרהלא באותו סדר, לא הכול, קטעים צפים בזיכרון: ארוחת ערב, המלפפונים הכבושים, הצעקות. וילונות, שלושים שנה.
בלהה הקשיבה בלי להפריע. להקשיב, זו האמנות שלה.
“אני מבינה,” אמרה לבסוף. “לא אשאל עשית נכון או לאits not my business. תישארי פה כמה שצריך, עד שתסתדרי.”
“אני לא רוצה להכבידאעזור, אבשל, אנקה”.
“דינה,” אמרה בלהה, בקולה המאופק אך רך, “את לא באת הנה כמשרתת. זה הבית שלי, אני שמחה שאת פה”.
דינה lowered her gaze אל התה החמים. משהו נחנק בגרון. לא דמעותהיא כבר לא בכתה. יותר כמו חמיצות כזו בלב, שמוליכים דבר כבד יותר מדי שנים, ואז עוזבים.
בלהה פינתה לה את החדר הקטןפינת עבודה לשעבר: ספה נפתחת, שולחן, מדף מלא ספרים. דינה פרקה מזוודה, קיפלה בגדים, סידרה מגבות בארון הנמוך, הציעה לעצמה מיטה.
שכבה, והרהרה: הנה, יש חדר משלי.
פעם ראשונה מזה שניםמשהו באמת שלה.
ודאי, עזרהלא כי הייתה חייבת, אלא כי רצתה. בלהה בתחילה סירבה, אחר כך ויתרה. בבקרים שתו קפה יחד, לפעמים שוחחו שעות, לפעמים שתקוולראשונה זה לא הפחיד את דינה. לא היה צורך להסביר כלום.
ביום שני חזרה לעבודההנהלת החשבונות של המכללה, שלוש נשים. הבנות הצעירות נעצו מבטים מהוססיםמשהו השתנה, אבל לא שאלו. דינה עבדה רגיל, בשקט.
המנהל, דוד מימוןאיש שקול, קרוב לגמלאות, קרא לה בסוף השבוע:
“דינה, הכול בסדר?” שאל באופן אנושי, רך.
“כן, דוד. עברתי תקופה לא קלה, אבל אני מסתדרת.”
“אני לא מתכוון רק לעבודה,” הסביר. “אני מתכוון אליך.”
“אני בסדר,” חייכה. “באמת.”
וזו הייתה אמת. משהו בתוכה התרכך. קל יותר לנשום.
התלמידים במכללה היו רעשניים, בני 16 עד 20, לעיתים בוטים, ובכולם שמחת חיים. דינה אמנם לא לימדה, אבל כל טופס בונוס עבר דרכה. בראותה אותם צוחקים במסדרוןאולי לראשונה מזה שנים חשה בכוח החיים מסביב.
כי משהו עתידי נבנה גם אצלה. לאט, לא בנוחות, אבל נבנה.
הטלפונים ממשה החלו ביום השלישי.
תחילה למוביילפעם אחת ענתה:
“משה, אני חיה, לא קרה לי כלום. אני צריכה זמן. אל תתקשר בינתיים”.
המשיך להתקשר. לא ענתה.
פנה לטלפון של המחלקה במכללה. הצעירה, הדס, ניגשה אליה במבוכה:
“דינה, בעלך על הקו…”
“תגידי שאני לא פה”, אמרה ברוגע.
הדס הביטה בה בתדהמה, והלכה.
בנובמבר התקרר. בלהה שלפה תנור שמן ישן מהמחסן, העמידה בחדרה. מדי ערב ישבו מול הטלוויזיה, שתו תה ופיצוחים, או סתם דיברו.
בלהה סיפרה על בעלה המנוח, על איך התרגל לבדידות, ואיך הבינה שלפעמים בדידות וחירות הן אותו הדבר.
“אני לא אומרת שחייבים להיות לבד. פשוט אומרת שלא צריך לפחד מזה,” ערבבה תה.
“אני כבר לא מפחדת,” השיבה דינה.
וזה היה נכון. כל השנים משה חזר שאם תעזובתישאר לבד, לא תסתדר, לא תשרוד על משכורת של חשבת. אמר לה שהיא כבר מבוגרת, למי היא מעניינת. המילים האלו חלחלו בתוכה כמו דיירים שמסרבים להתפנות.
עכשיוהיא חיה. ולא נשברת.
המשכורת לא גבוהה, אבל בלהה לא דורשת ממנה שקל על החדר. דינה קונה מצרכים, דואגת לאוכל לשתיהוזה מספק את כולן. התחילה לשים בצדלא הרבה, אבל כל חודש קצת. על מה? עוד לא ידעהאולי על העתיד.
בדצמבר, לפני חנוכה, הוא בא.
דינה חזרה מהעבודהיום שישי, חושך יורד. פונה לסוקולוב ורואה אותו: משה, במעיל חום, בלי כובע, רועד מקור. הזדקן לפתע.
“דינה”, אמר בקול רך.
“מאיפה ידעת איפה אני?”
“אנשים בעיר יודעים,” ענה.
עיר קטנה, כמובן.
“אני רק רוצה לדבר,” התחנן.
“תדבר”.
הביט סביב, נבוך בחוץ:
“אולי ניכנס, קר לי”.
“תשים כובע כשקר לך,” השיבה. “תדבר כאן.”
שקט. אחר כך פתח:
“מה עשית לי, דינה? הבית ריק. אין אוכל, אין סדר, אני לגמרי אבוד. אני לא יודע לעשות את כל זה”.
“תלמד”.
“קל לך לדבר…” הזיז רגליו, התעקש: “לא הייתה לי כוונה רעה. פשוט יש לי מזג. זה לא סיבה להרוס משפחה…”
“שלושים שנה, משה.” קולה הפך צלול. “שלושים שנה שמעתי כל מילה שלך, עשיתי מה שביקשת, טיפלתי, שתקתי אפילו לפני אורחים. שלושים שנה.”
“נו, לפעמים קורה שמגזימים…”
“לפני כולם אמרת לי ‘מי ביקש את דעתך’. לא פעם ראשונה. תמיד ככה, כשפתחתי פה. רצית עוזרת חינמית, מבשלת, מנקה, שתשתוק. לא חשבת שאני גם בן אדם.”
“נו, הדברת…” נסדקות בעצבנות ישנה בקולו.
“לא רוצה לשמוע יותר ‘אישה צריכה’. שמעתי מספיק. ספר ליאתה יודע מה אהבתי לקרוא? איזה סרטים אני אוהבת לראות? על מה חשבתי בזמן ששוטפת כלים?”
הבטה אליו קפואה.
“אתה לא יודע. אף פעם לא שאלת. אישה שמנהלת בית זו לא אני. זה לא אותו דבר.”
“נהיית משונה פתאום,” מלמל. קולו כבר לא תוקפן, אלא מבולבל.
“אלו המחשבות שלי, משה. תמיד היו, רק עכשיו אני אומרת.”
רכסה את המעיל. שלג ראשון נגע בכתפה.
“אני לא חוזרת, משה. זה לא ריב, לא עלבוןפשוט רע לי היה. עכשיו אני סוף סוף מבינה עד כמה.”
“ומה, תישארי לבד? בגילך? למי את בכלל חשובה?”
“אני לי חשובה,” אמרה בטון חד ופנתה לעבר הבניין.
“דינהרגע, דינה!” צעק.
היא לא הסתובבה. הקישה קוד בדלת, שלג נדבק לה לכתף.
בלהה כנראה צפתה בחלון, כי פתחה כבר בלי לחכות לאינטרקום.
“ראיתי”, אמרה בקצרה.
“כן”, השיבה דינה. “זהו”.
“תשתי תה?”
“כן.”
ישבו במטבח. דינה אחזה בספל בשתי ידיים, הידיים רעדו קלות. לא מקור, לא פחדפשוט כך זה כשמשהו נגמר. הגוף מרגיש ראשון.
“את בסדר?” שאלה בלהה.
“כן. אפילו טוב. כאילו החזרתי חוב ישן לעצמי.”
“חוב?”
“לא, חכיתי שישתנה, שיבין… בסוף בא ובכה שאין אוכל,” חייכה בעצב.
“זו כנות מסוימת,” אמרה בלהה.
“נכון.”
החורף התקדם. דינה סגרה עניינים. הלכה לעו”ד, אישה מבוגרת שקטה. לא היה רכוש רבהדירה של משה מהחתונה. היא לא התווכחה, לקחה מה ששל עצמה בלבד.
היו לילות של קושי: היא שכבה במיטתה הקטנה וחשבהחמישים וארבע, לבד, העתיד מעורפל. דאגה כנה, קשה. לא ברחה ממנה. רק התבוננה בעיניים פקוחות, ונרדמה.
יום אחר כך קמה לעבודהושוב, הרגישה בסדר.
באחד מלילות ינואר גילתה, שהיא כבר לא זוכרת מתי כאבה לה הראש לאחרונה. שנים כאב לה הראש כל ערבגיל? לחץ דם? כנראה, מספיק להפסיק לפחד.
חדשה קטנהאבל חשובה.
בפברואר התחלף מרצה במכללההגיע אלעד קפלנסקי, בן ארבעים ושמונה, מהנדס שפרש מהמפעל בחולון. הלימד מקצועות תעשייה, הגיע בשקט, בלי רעש.
דינה ראתה אותו לראשונה בקפטריה, יושב על שולחן בפינה, אוכל קוסקוס וקורא ספר. אכל לאט, נינוח.
עברה לידו, הניד ראש בנימוס.
בשבוע שאחריו נפגשו במסדרון.
“סליחה, איפה אפשר להדפיס פה? המדפסת במורים לא עובדת.”
“בחדר שלנו יש, תבוא אלינו.”
“תודה.”
הגיע למחרת. דינה הדפיסה לו מסמכים.
“את פה הרבה שנים?” שאל.
“עשרים ושתיים.”
“זמן.”
“כן.”
“בטח מכירה את כולם.”
“קצת, כן. בכל מקום בסוף החיים דומים.”
חייך לעצמו. מתון, לא מתרפס.
לאט, בשיחות מזדמנות, נפתחו שיחות ארוכות יותר. הוא שאל לדעתהדבר שהפתיע אותה, ועד מהרה הבינה שהוא באמת מקשיב, רוצה לשמוע.
דיברו פעם אחת על ספרים. דינה סיפרה שהיא מתחילה שוב לקרוא ספרים של פעם. אצלה בחדר, מדף מפוצץ של בלהה.
“מה את קוראת עכשיו?”
הרגישה מובכתסיפור פשוט על קיבוץ, לא משהו מרשים.
“עמוס עוז,” אמרה. “מצאתי במדףהתחלתי, לא מצליחה להניח.”
“בחירה טובה,” חייך. “הוא כותב על אנשים מאוד אמיתי.”
“בדיוק,” חייכה.
למחרת הביא לה ספר נוסףסמי מיכאל, הניח על השולחן בלי דרמה, פשוט הניח והלך.
דינה התבוננה בספר, ואז על הדלת, הרגישה בפנים חום ושלווה, משהו קטן ועדין מתעורר. התחילה לפחד פחות להרגיש משהו חדש, נתנה לזה מקום.
החיים הראו לה: לא למהר. לאטיותר נכון.
באביב, סוף מרץ, המקום התמלא ניצנים חדשים. דינה חזרה עם סלים מהעבודה, נעמדה מול שיחים מתעוררים, חשה שחיים מתחדשים גם בה.
נזכרה בשנה שעברההייתה חוזרת ממשה, שקועה במחשבות מה לקנות, מה להכין, ומה לתקן. הפעם עצרה להביט.
אלעד חיכה לה בשער, הציע לשבת לקפה במוזיאון הקטן שבעיר. “אני רוצה ללכת לשם, לבד זה משעמם. תבואי איתי?”
“בשמחה,” ענתה, בלי להסביר לעצמה יותר מדי.
ביום ראשון, שמש חמימה, הלכו יחד בין פסלים ישנים לתערוכה חדשה. אלעד סיפר לה בהתלהבות על מכונות הייצור ההן, על ההיסטוריה. שתתה כל מילה.
אחר כך לקחו קפה בקפטריה. הקפה מדולל, כהרגלו.
“את לא משתעממת ממני?” שאל בחיוך מתבייש.
“למה?” חייכה.
“אני מדבר הרבה על עבודה…”
“אם משעמם, אגיד,” ענתה לו.
הנהן. “טוב לדעת שאפשר”.
הבינה בדיוק למה התכווןלא על שעמום, אלא על האפשרות לומר. על החירות להיות. וזה כל כך חשוב.
לאט, בלי הצהרות, בלי לחצים מיותריםנבנה ביניהם משהו, שצמח מעצמו.
דינה הרהרה לעיתים: זה אולי האושר עליו מספריםלא קולנועי, לא מרגש בקול, אלא שקט, פשוט. שואלת מה את אוהבת, מחכה לתשובה. אף אחד לא אומר לה יותר “מי בכלל שאל”.
בתחילת מאי, יום שוק בשבת, יצאה לה לקנות עירית ובצל ירוק עבור בלהה. הרחוב התמלא ריחות שוק, חיים חדשים.
ופתאום ראתה את משה. עמד אצל הקצב, רזה, מעיל תלוי עליו כמו זר. הוא שואל על מחירים, הקצב עונה, פניו מבולבלים.
דינה עמדה עוד שניה. לא פחד, לא רחמים, לא כעס. רק עבר.
עברה הלאה, קנתה ירוקים, לקחה גם שמיר לבלהה כי היא אוהבת שמיר בטשולנט. יצאה לשמש המכבידה.
מאי עמד מעל העיר, העיר פורחת לאיטה.
הבינה: להתחיל חיים חדשים לא קורה ברגע אחד של קפיצה, אלא בשלבים, רגע אחרי רגעהמודעות של הבוקר במזוודה, התה של בלהה, העבודה שחזרה להאיר, הספר על השידה, והקפה ההוא עם אלעד, ומאי הזה.
העזיבה לא הייתה הסוף, רק התחלה. ובכל יום למדה קצת מחדש לחיות.
“מציאות פסיכולוגית אמיתית”צחקה לעצמה. עכשיו ידעה מה זה. בלי הצגות, בלי טרגדיות גדולותפשוט אמת.
נכנסה לסוקולוב, עלתה שלוש קומות, דפקה.
בלהה פתחה, סינר וצלחת ביד.
“אה, חזרת. אני בדיוק עושה קובה.”
“הבאתי שמיר,” חייכה.
“כל הכבוד. לכי תשטפי ידיים.”
דינה תלתה את המעיל, שטפה ידיים, התבוננה איך זרם מים מחליק על האצבעותפעם אחרונה היא עושה את זה רק לעצמה.
ביום ראשון קבעה עם אלעד לצאת לסיור בבריכת החורף ביהוד. הוא התלהב מהסבר על מערכת ניקוז, דינה חייכה וידעהבסוף היא רוצה להקשיב.
זו הייתה הפעם הראשונה שרצתה.
ניגבה ידיים במגבת, חזרה למטבח של בלהה.
“את רוצה עזרה?”
“אם אפשרתחתכי את הביצים.”
חתכה קוביות מדויקותעבודת ידיים, אבל הפעם שונה: עושה מתוך רצון, לא מחרחץ. זה הכול ההבדל, שלא תמיד יודעים להסביר, אבל הלב מרגיש.
בחוץ שמש אביבית, ילדים שועטים בחצר, ריח שמיר וטונה.
“בלהה,” שאלה דינה, “את אף פעם לא התחרטת שנשארת לבד, אחרי אלכס?”
בלהה חשבה רגע.
“מתגעגעת אליו לפעמיםברור. אבל על הבדידות לא הצטערתי. דיברנו על זה כבר.”
“נכון.” דינה חייכה, מביטה בביצים הקצוצות.
“ואת, את לבד?”
“לא לגמרי,” אמרה, ועיניה אורו.
בלהה חייכה במתיקות, לא הוסיפה מילה.
לא היה כאן מסר חינוכי, לא גבורה גדולה. רק חיים. חיים רגילים, אולי קצת משופשפים, של מישהי בשם דינה לוינסקי, חשבת בת חמישים וארבע מגבעתיים, שאמרה פעם אחת “לא”, ולא האמינה כמה פשוט זה היהואיזו דרך שלמה ומופלאה הסתתרה מאחוריו.
