זה לא סתם פרשייה מקרית, תמר. אני חי חיים כפולים כבר שבע עשרה שנה,” אמר דניאל וסובב בעייפות עט על שולחנו.
“אם זו בדיחה, היא גרועה מאוד,” השיבה תמר במבוכה.
בשבועות האחרונים היא הרגישה שמשהו לא כשורה עם בעלה. דניאל תמיד היה עסוק בעבודהנסיעות עסקיות תכופות, שעות ארוכות במשרד, עצבנות מתמדת. אבל בת? מאיפה היא צצה?
“זה רציני. זו המציאות שלי. ליתר דיוק, עכשיו זו שלנו.”
הוא קם והלך באיטיות אל החלון.
“מה? אנחנו ביחד עשרים ושש שנים. יש לנו שני בנים נפלאים שכבר לומדים בחו”ל. תמיד היינו המשפחה המושלמת. ועכשיו אתה אומר לי שיש לך בת בת חמש עשרה? הבנתי נכון?”
“הבנת נכון, תמר. אבל זה לא הכל.”
היא קפאה במקומה, לא יודעת איך להגיב.
“היא תגור איתנו. מתחילת השבוע הבא. זה לא פתוח לדיון. אין אפשרויות אחרות.”
“אפילו לא שואל אותיפשוט מעמיד אותי בפני עובדה מוגמרת. אם אני מתנגדת, אני יכולה ללכת, נכון?”
“אל תהיי דרמטית. אני לא רוצה להתגרש. הדברים פשוט התגלגלו כך,” אמר דניאל בתשישות.
“אם סיימת, אני הולכת. אני צריכה לחזור לעבודה, למרות שההפסקה שלי כנראה נגמרה מזמן,” השיבה תמר בקרירות.
“תלכי,” אמר דניאל בקצרה, לא מסיר את מבטו מהחלון.
היא יצאה מהמשרד והחזיקה את רגשותיה בפנים. הראש שלה סחרחר.
“תמר לוי, את בסדר? רוצה כוס מים?” שאלה המזכירה הדואגת.
“לא, תודה. תזמיני לי מונית, אני לא יכולה לנהוג,” השיבה יבשות.
“בעוד חמש דקות תהיה רכב בכניסה הראשית,” הודיעה לה הצעירה.
“תודה,” לחשה תמר, נכנסה למעלית, ושחררה סוף סוף את הדמעות.
חייגה מספר.
“יעל, אני לא מגיעה היום לעבודה. תדחי את כל הפגישות שלי. תעשי מה שצריך.”
עשרים דקות אחר כך עמדה מול בית חמותה.
“זהבה, ידעת שלדניאל יש בת עם אישה אחרת?” שאלה בחומרה.
האישה המבוגרת נאנחה והנהנה.
“כן, אני יודעת. פגשתי את הילדה כשהייתה בת אחת עשרה. זוכרת כשהיה לי התקף לב? דניאל מאוד פחד והחליט שאני צריכה לדעת על הנכדה שלי.”
“את כבר קוראת לה הנכדה שלך? כל הכבוד!” הגיבה תמר בסרקזם.
“ומה את מציעה? שאתעלם מהילדה?” השיבה חמותה ברוגע. “אם הייתי יודעת לפני חמש עשרה שנה, הייתי עושה הכל כדי למנוע את זה. אבל הילדה קיימת. הדם של דניאל זורם בעורקיה.”
תמר הביטה בחמותה בכאב.
“למה לא סיפרת לי?”
“כדי לחסוך ממך את הכאב שאת מרגישה עכשיו,” ענתה זהבה בשקט.
תמר פרצה בבכי וחיבקה אותה.
“הכל יהיה בסדר, ילדה שלי. את חזקה.”
“אני לא חייבת לאף אחד כלום!” צעקה תמר לפתע. “הוא בנה לעצמו חיים אחרים, ועכשיו אני צריכה לסלוח ולקבל את זה?”
“את חייבת לדבר עם בעלך לברר הכל,” יעצה לה חמותה.
“כרגע אני אפילו לא מסוגלת להסתכל עליו.”
עברה שבוע. הם לא דיברו. יום אחד, דניאל הביא את הילדה הביתה.
“בואי איתי, יקירתי, זה הבית שלך עכשיו. וזו תמר לוי, ה… אמא השנייה שלך.”
תמר כיווצה את אצבעותיה, אך אילצה את עצמה לחייך.
“נעים להכיר.”
הילדה הביטה בה בעיניה הכחולותהעתק מושלם של דניאל.
“גם לי. אני מקווה שנהיה חברות.”
ליה הייתה ילדה מנומסת וחכמה. אחרי כמה שבועות, תמר התרגלה אליה. אבל כלפי דניאל נשארה קרה.
כעבור כמה ימים, תמר הגישה בקשה לגירושין. חמותה תמכה בה.
“הייתי עושה את אותו הדבר,” הודתה זהבה.
ליה סבלה מאוד. תמר החליטה לדבר איתה.
“ליה, בואי נדבר.”
הילדה בכתה.
“אמא, אל תלכי. אני אוהבת אותך.”
תמר חיבקה אותה חזק.
“ואני אוהבת אותך, חמודה שלי.”
בבוקר למחרת, תמר נכנסה לחדר של ליה.
“תתעוררי. אנחנו אוכלות ארוחת בוקר ויוצאות.”
“לאן?”
“זו הפתעה.”
עשרים דקות אחר כך הן הלכו ברחוב.
“איפה אנחנו?”
תמר עצרה וחייכה.
“אצל אמא שלך. אנחנו קונות פרחים ומודות לה עלייך.”
ליה חיבקה אותה חזק.
