עברו שנים רבות מאז אותם ימים. אני ובעלי לעתיד היינו יחד פחות משנה כשנישאנו. כשפגשתי את אמו לראשונה, לא שיערתי שהיחס אליי, ואל בתנו שנולדה מיד לאחר החתונה, יהיה כה קשה ומלא חשדנות. הבעיה הייתה שבתי נולדה בלונדינית בהירה, עם עיניים בצבע ים, בעוד שבעלי היה כהה שיער ועור, ממש כמו אחיו הצעיר.
כשהייתי במחלקת היולדות בבית החולים איכילוב בתל אביב, קיבלתי טלפון מאמי של בעלי. היא בירכה אותי, שמחה על בואה של נכדתה הראשונה, ורצתה להגיע ולפגוש אותה. כשהיא נכנסה אל חדר ההנקה וראתה את הקטנה, פניה התקשו והיא שאלה, ממש שם בלובי: “מה, התינוקות התחלפו כאן בדרך?”
כולם מסביב השתתקו, והיא נעצה בי מבט, מחכה לתשובה. בקושי הצלחתי לענות אמרתי שבתי הייתה איתי מהרגע הראשון כמעט, ולכן אין סיכוי שזו טעות.
המבט הקשוח שלה לא פסק, אף שהיא לא המשיכה את המשפט. אבל בבית, בעת שבעלי ואני טיפלנו בתינוקת, היא זרקה פתאום: “זו לא הבת שלכם, אתם עיוורים?”
בעלי נעצר בהפתעה, ואמו המשיכה להציק בלי הפסקה: “אין לה שום תווי פנים שלכם, שום דמיון, תחשוב רגע מאיפה זה הגיע? יש פה אבא אחר!”
בשלב הזה בעלי סוף סוף התעשת וביקש ממנה לצאת מהבית. בכיתי מרוב תסכול; חיכיתי כל כך לרגע הזה, ההריון לא היה קל, וביום בו ילדה יצאה בריאה ויפה, זה נגמר כך. כשילדה שלי נולדה, הרופא צחק ואמר: “עוד זמרת יצאה פה, איזה ריאות!”
חייכתי, טיפלתי בקטנה והעבירו אותי למחלקה. כל הזמן עד לשחרור דימיינתי שמחה משפחתית, חלמתי על חגיגה משותפת, ובמקום סערה כזאת.
אחרי שאמא של בעלי הלכה, בעלי ניסה להרגיע אותי, אפילו התיישבנו לאכול יחד, אך האווירה נהרסה כליל. ומרגע זה, אמי של בעלי לא הרפתה, החלה להתקשר בלי סוף, וכל ביקור שלה בביתנו לווה בהערות עוקצניות ומרירות כלפיי וכלפי בתנו. מעולם לא החזיקה את נכדתה בזרועותיה, ניסתה תמיד להישאר לבד עם בנה, ודחפה שוב ושוב לבדיקת אבהות ול”התבוננות מעמיקה”. לא התאפקה לומר את אשר על ליבה, ואני שמעתי זאת היטב מהחדר השני. בעלי התקשה אך עמד לידי והסביר לה שהכול בסדר, שהילדה באמת שלו, שהוא מאמין בי, אך היא רק גיחכה: “נו, אז בואו נבדוק באמת!”
באחת מהפעמים, פשוט נשברתי. נכנסתי למטבח, קטעתי את הוויכוח ואמרתי: “אם כבר, בואי נזמין מסגרת יפה לתלות את התוצאה שלך על הקיר, שתוכלי להתפעל יום יום מההוכחה שבעלי הוא האבא!”
היא רשפה בעיניה, אך לא מצאה מילים. היה ברור למה אני מתכוונת, למרות ה”נחמדות” שלי.
ערכנו בדיקת אבהות. לבעלי לא היה אכפת מהתוצאה וידע מה תקבל, אבל חמותי קראה את התוצאה, החזירה לי אותה בזעף. לא התאפקתי וזרקתי: “אז, מסגרת בהירה או כהה את בוחרת?”
היא התעצבנה ממש: “עובדים עליי פה! בטח שילמת למישהו או יש לך איזה מכר במעבדה! ראי, גם לאחיו של בעלי נולדה ילדה זהה, כהה, בדיוק כמו המשפחה שלנו, כאן אין ספק!”
לסיכום, הבדיקה לה כה ייחלה, לא שינתה דבר. עברו חמש שנים בין סכסוכים פנימיים, בין מריבות קטנות וגדולות. נכנסתי שוב להריון, שלושה חודשים אחרי שאשת אחי של בעלי גילתה שגם היא בהיריון. היחסים איתם היו נהדרים, הם רק היו מרימים ידיים בחוסר הבנה כששמעו שוב את חמותי ממלמלת על זהות האבא של בתי.
כשנולדה להם ילדה, והלכנו כולנו לקבל את פני האם והתינוקת בבית החולים, הצצתי אל תוך השמיכה ופרצתי בצחוק עתקת של בתי שלי! כולם הביטו בי במבוכה, ואני, צוחקת, אמרתי: “תגידי, גם את הסתבכת עם האהוב הסודי שלי?”
כולם הבינו את הרמז, חלקם צחקו, רק פניהם של חמותי הסמיקו מאוד, אך היא שתקה. זה היה רגע מפנה. בהתחלה חדלה מלהתפרץ, ולא אשכח את הרגע שראיתי אותה משחקת ב”בובות” עם בתי ידעתי שנשבר הקרח.
היום, בתי היא האהובה עליה ביותר, “הפנינה שלנו”, “הילדה שלי”, והיא מפנקת אותה במתנות בלי סוף, מנסה לפצות על השנים בהן לא רצתה לדעת מה שלום שתינו. אין בי כעס כלפיה, אך כמו באותו הבדיחה, עוד נותר בי זיכרון קלוש מהימים ההם. אני רק מקווה שגם הוא יעלם עם הזמן.
