תקשיבי, אני חייבת לספר לך משהו שקרה לי כשהבאתי את הבכורה שלי לעולם. אני ובעלי יצחק היינו יחד פחות משנה כשנפגשנו, וכשנכנסתי להריון, הכל היה מאוד מרגש וחדש. לא היה לי מושג איך אמא שלו, רבקה, תקבל אותי ואת הילדה שלנו במיוחד לאור זה שהיא אמורה להיות סבתא מאושרת בפעם הראשונה. אבל מה שקרה היה ההפך הגמור.
הקטנה שלנו, יעל, נולדה ממש בזמן ילדה בלונדינית עם עיניים תכולות, כמו שדה חרציות באמצע אפריל, ובזמן שיצחק והאח שלו ניר הם כהים, עם תלתלים ועור שזוף בקיצור, הכי מזרחיים שיש. אני יותר בכיוון של בהירה, אבל לא ברמה של יעל, כזאת אשכנזיה קטנה.
כשהיינו עדיין בבית החולים איכילוב, רבקה התקשרה אלי, איחלה לי מזל טוב והתלהבה להכיר את הנכדה. באה נפגשת איתנו, ואז הפרצוף שלה התחלף. היא מסתכלת על יעל, ואז עליי, ואז פונה אליי מול כל מי שבחדר הלובי ואומרת: “מה, בטוחה שלא החליפו לך תינוקת?”
כולם שתקו, ואני פחדתי להסתכל לה בעיניים. גימגמתי משהו על זה שהייתי כל הזמן עם יעל ושזה בלתי אפשרי. אבל ראיתי שהשאלה השנייה שלה פשוט כתובה לה על המצח. כשחזרנו הביתה, בזמן שאני ויצחק מתרוצצים עם יעל, רבקה פשוט נעמדת מולי ואומרת: “אני אומרת לך, היא לא שלכם. מה את עיוורת?”
יצחק נסגר לרגע, ורבקה המשיכה “אין לה שום דבר ממך, לא מהאמא שלה, לא מהאבא. תחשוב רגע, איך זה הגיוני? בטוח יש פה אבא אחר בתמונה!”
בתקופה ההיא, הייתה לי הרגשה שכל האושר שלי עומד להתפוצץ. חיכינו כל כך ליום הזה, ההריון היה לא פשוט, אבל ילדה נולדה בריאה וצווחה כמו איזו זמרת על. הרופא עוד צחק איתי: “איזו ריאות נתת לה!”
דמיינתי איך נחגוג כולנו יחד, ובמציאות מה שקרה זה דרמה מהסרטים. אחרי שרבקה עזבה, יצחק ניסה לנחם אותי, ניסינו לאכול יחד, אבל כל הכיף פשוט נמחק. רבקה לא רצתה לוותר, התחילה מערכת של טלפונים ודרישות בלתי פוסקות ממני ומיצחק: “בדיקת אבהות! תסתכל לי בעיניים! הילדה הזאת לא הדם שלך!”
כל פעם שבאה לבקר לא הפסיקה להעיר ולהטיל ספק. היא אף פעם לא הרימה את יעל, תמיד נזהרה להישאר רק עם יצחק לבד, ולא הפסיקה להאשים ולהחדיר בו פחדים.
באחת הפעמים הפסקתי עם כל הטאקט, נכנסתי למטבח ואמרתי: “יאללה, אם כבר כל כך חשוב לך, בואי נעשה בדיקה, נמסגר את התוצאה, תתלי אותה מעל המיטה ותוכלי להתענג כל ערב על זה שהאבא זה באמת יצחק!”
היא התעצבנה והעיניים שלה הבריקו, אבל הסכימה. עשינו בדיקה, יצחק אפילו לא רצה להסתכל על התשובה, כי בלב ידע כבר. רבקה הסתכלה על הדף, החזירה לי אותו בשקט. אמרתי לה “יוצא לך להזמין מסגרת עץ בהירה או כהה?”
היא פשוט יצאה עליה: “בטח שילמת למעבדה או איזה חבר, הכול מסודר אצלכם! תראי את אח של יצחק, ניר תינוק שלו הכי כהה, אותו דבר כמוהו, פה אין ספק!”
וככה עברו עוד שנים כמעט חמש עם ריבים, איומים וטלפונים. בינתיים נכנסתי שוב להריון, שלושה חודשים אחרי גיסתי. הפעם, באופן קוסמי, הבת השנייה של ניר וגילה הייתה כמו העתק של יעל! באנו כולם לבית חולים בילינסון לקבל אותם, אני פותחת בזהירות את השמיכה, רואה את הקטנה ומתפוצצת מצחוק ואומרת מול כולם: “נו, גילה, במקרה שגם את עברת איזה קטע עם המאהב שלי?”
כל המשפחה צחקה, כולם הבינו על מה הרמתי פה בדיחה. רק רבקה הפכה אדומה כמו עגבנייה והיא שתקה. זה היה רגע שאי אפשר לחזור ממנו. פתאום כל ההערות הפסיקו, ויום אחד ראיתי אותה משחקת בבובות עם יעל. באותו רגע הבנתי שהכל סוף סוף השתנה.
היום יעל היא הנכדה המועדפת, “הבת-תות שלי”, “הפלא הקטן שלי”, ורבקה מפנקת אותה כאילו מנסה להשלים על כל השנה הרעות. אני כבר לא כועסת, באמת שלא. אבל כמו בבדיחה ההיא תמיד נשארת איזו תחושה… אולי יום אחד גם זה יחלוף.
