זה הבית המשותף שלנו, ואני גם המנהלת כאן אמרה אורית, בחורה של בןהגיבור.
אימא, למה את שוב נכנסת לחדר שלי בלי לדפוק! קפץ אדם מזוויתי החדר בפנים, מבטו כועס.
מה הדפיקה? זה הבית שלי! השיבה חנה, מניחה סל כביסה על הרצפה. הבאתי כביסת בגדיים שכבר נשטפו, רק רציתי להניח אותם כאן.
היה אפשר לקחת מהאמבטיה בעצמך!
הייתי עושה, אבל לא עשיתי. הם נשארו שם יומיים.
אדם נלחץ בחזרה לחדרו, הדלת נפתחה בקול חזק. חנה נשפה והלכה למטבח להדליק בקבוק תה. בינתיים, בןהגיבור הפך למתח, מתעצבן על כל דבר. לא היה כך לפני כמה חודשים.
חנה, בת חמישים ושבע, ייעדה את חייה לבנה. בעלה נפרד כשאדם היה בן חמש, והיא לא נישאה שוב. היא עבדה בעד פעמיים כדי שלא יחסר לו דבר, שלמה תיכון טוב ולאחר מכן אוניברסיטה. היום הוא עובד בתפקיד בינוני בחברת בנייה.
הדירה בת שלוש חדרים נרשמה על שם חנה לפני הגירושין, ירשה מהוריה. הם גרו יחד, כל אחד בחדר שלו, והחדר השלישי משמש סלון.
חנה סדרה סכו״לים, הוציאה עוגיות, ואז נפתח הדלת וראה את אדם, כעת רגוע יותר.
מצטערת, אימי, נפלתי.
אין בעיה, שב והייתה לנו תה.
הוא ישב מול היא וקח כוס.
אימא, אני צריך לדבר איתך.
קולה ידעה שהשיחה תהיה רצינית.
שומעת.
אני רוצה שאורית תעבור אליי, למולנו.
חנה קפאה עם הכוס ביד.
אורית? החברה שלך?
כן, אנחנו יחד חצי שנה, את יודעת.
מבינה, אבל למען שתגור כאן… אתה מתכנן נישואין?
לא עדיין, רק רוצים לחיות יחד ולראות אם מתאימים.
איפה היא תתארח? בחדר שלך?
כן.
אדם, זה לא נוח. אני כאן, אתם צעירים…
אימא, אני בן שלושים, הגיע הזמן לדאוג לחיי אישיים.
אין לי בעיה בחיים האישיים שלך! חנה הניחה את הכוס. רק נראה לי שכדאי שיהיה לנו מקום נפרד. אולי תשכירו דירה?
למה נשכיר, כשיש לנו שלושה חדרים? כולנו נוכל להתמקם.
אדם, תחשוב. אני המנהלת כאן, רגילה לסדר מסוים, ואם תצטרף בחורה זרה…
היא לא זרה! היא החברה שלי!
בשבילי היא זרה, ראיתי אותה שלוש פעמים, לא הכרתנו באמת.
תכירו כשתזוז.
לא, אני מתנגדת.
אדם קם בפתאומיות.
יודע מה, אימא? נמאס לי לבקש את רשותך על כל דבר! אני בן בוגר!
אז תבקש במטחתי.
במטחתי, אתה מזכיר לי כל הזמן שאני שוכר אצלך, כאילו אני אורח ולא בן.
חנה חשה צמדון בגרונה.
אדם, לא הזה meant…
אני מבינה. נדבר אחר כך.
הוא הלך לחדרו, חנה נשארה במטבח מביטה מחוץ לחלון, ליבה כבד. היא לא רצתה לריב עם בנה, אבל היא גם לא רצתה לארח בחורה זרה.
בערב היא חייגה לאחותה, דנה.
דנה, יש לי בעיה. אדם רוצה שהחברה שלו תעבור אלינו.
אליכם? בדירה?
כן. אני לא מסכימה והוא עצבני.
דנה השתהתה.
חשבת שהוא כבר מבוגר? הוא צריך חיי זוגיות.
מבינה, אבל הם צריכים לשכור דירה!
מה עם הכסף? השכירות יקרה עכשיו. יש לנו דירה גדולה, מקום לשניים.
את צדה?
אני לא בצד של אף אחד. רק חושבת שזה יקרה בסופו של דבר, הוא לא יכול לחיות לבד לנצח.
חנה ניתקה, מרגישה נבגדת גם על ידי אחותה.
ימים ספורים עברו, הם דיברו במעט. אדם חזר הביתה מאוחר, ארח בחשש ויצא.
יום שישי בערב, אדם חזר עם אורית.
אימא, שלום. אורית תישן כאן הערב, אמר, חודר לחדרו.
חנה קפאה במדריך, אורית חייכה בחביבות.
שלום, חנה כהן.
שלום.
אורית נכנסה לחדר, הדלת נסגרה. חנה עמדה במדריך, לא יודעת מה לעשות. היא הרגישה שמישהו פועל בחזקה בלי הודעה.
בבוקר, חנה קמה מוקדם כרגיל, הלכה למטבח להכין ארוחת בוקר. חצי שעה לאחר מכן הגיע אדם עם אורית.
בוקר טוב, אמרה אורית.
בוקר, חנה ענתה בקור.
הם ישבו ליד השולחן, חנה שאלה קפה, תכריכים, וכולם אכלו בדממה.
חנה, הדירה שלך מאוד נוחה, פתאום אמרה אורית.
תודה.
אדם אמר לי שאתה גר כאן הרבה זמן.
מאז הלידה. זו דירת הוריי.
מבין. כנראה מאוד רגילים.
בטח.
הייתה הפסקה מבויתת. אדם הסתכל בטלפון, לא התערב.
אני הולכת לעבודה, חנה הודיעה, למרות שהמשמרת תתחיל בעוד שעתיים.
היא לבשה ויצאה מהדירה, הלכה ברחובות, מרוויחה זמן. חזרה בערב מאוחר, הדירה הייתה שקטה, אדם ישב בחדר המגורים מול הטלוויזיה.
איפה אורית? שאלה חנה.
היא חזרה הביתה.
ברור.
היא הלכה למטבח, חיממה ארוחת ערב. אדם ניגש, נעמד בדלת.
אימא, צריך לדבר.
שמעתי.
אני מבין שזה לא נוח לך, אבל אורית חשובה לי. אני רוצה שנחיה יחד.
אדם, אין לי בעיה איתה, חנה נשפה. רק אני מפחדת.
ממה?
שהכל ישתנה, שאני אהיה מיותרת בבית שלי.
לא תהיה. זה הבית שלך.
עכשיו שלי, ואז היא תבוא ואני אפגע בכם בנוכחתי.
אדם, אל תמציא.
אני לא מציירת. אני מבינה איך זה מרגיש. הצעירים רוצים להיות לבד, ואני כאן.
אדם ישב לצידה.
בואו נסכם. אורית תעבור, אבל נשתדל לא להפריע לך. לנו חדר משלו, לך חדר משלו.
והמטבח?
וחדר האמבטיה משותפים, נחלק זמן.
חנה הביט בבנה, בעיניו בקשת.
טוב, היא לחשה. תבואו.
אדם חיבק אותה.
תודה, אימא. לא תתחרט.
אורית עברה שבוע אחרי, הביאה שני מזוודות וקופסת קוסמטיקה. חנה קיבלה אותה בחיוך, עזרה להכניס את הדברים.
תודה, חנה, חייכה אורית. אשתדל לא להקשות.
אין בעיה, תתרווחי.
הימים הראשונים עברו בשקט, אורית הייתה מנומסת, מבשלת בנפרד ומנקה אחרי עצמה.
אבל אז החלו הפרטים הקטנים. בחדר האמבטיה נצברו בקבוקי קוסמטיקה רבים, תפסו את המדף של חנה.
אדם, אפשר לבקש מאורית להסיר חלק מהקוסמטיקה? שאלה חנה בערב. אין מקום להסתובב.
אימא, היא צריכה מקום לשמור.
שים בחדר שלכם.
אין שם מקום.
אולי באמבטיה?
אדם כיווץ פנה.
טוב, אגיד לה.
הקוסמטיקה המשיכה להצטבר, ואף נוצרו בקבוקים חדשים.
אחר כך חנה גילתה שהמזון במטבח הונח מחדש. סירים קשים במקומות גבוהים, קלים בתחתית.
את זה סדרת? שאלה.
כן, סדרתי, אורית חייכה. יותר נוח, לא?
לי היה נוח לפני.
אבל זה לא פרקטי!
חנה שתקה, חזרה למקומותיהם המקוריים. אורית חזרה בערב ושינתה שוב. נמשך סכסוך השקט על סידור הכלים.
אדם, דבר עם היא, ביקשה חנה.
אימא, מה זה משנה איפה מה נמצא?
לי חשובה היציבות!
היא גם רוצה נוחות.
המטבח שלי!
עכשיו משותף, אמר הוא והלך.
הבית הפך משותף באמת. אורית הכניסה מגזרים, נעליים לובי, בגדים למרפסת. חנה הרגישה שמקפצת מחוץ לדירתה, אבל לא רצתה לפגוע בבנה.
ערב אחד, חזרה הביתה מהעבודה וגילתה במטבח שתי נשים זרות יושבות ומשתיינות קפה וצוחקות בקול רם.
מי הן? שאלה חנה לאורית.
חברותיי, אנחנו מתארגנות לריקוד, צריך מקום.
אפשר היה להודיע מראש.
למה? זו דירתנו המשותפת, אני גם מנהלת כאן.
הדבר פגע בחנה כמו מכה.
בערב, אדם נכנס וקרא לחנה.
צריך לדבר בדחיפות.
מה קרה?
בואי למטבח.
הם ישבו, דלת חדר אורית סגורה.
אורית הביאה חברות בלי הודעה.
ומה? זה הבית שלי!
איך?
אני לא מתחילה! היא אמרה שהדירה משותפת והיא גם מנהלת כאן!
אדם קמר.
היא לא רצתה לפגוע בך, היא רק ביטאה את עצמה לא טוב.
לא טוב? היא חושבת שהיא מנהלת בבית שלי!
אדם ניסה להסביר.
היא רק רוצה להרגיש בבית.
הבית שלי, רק שלי!
אדם קם.
אימא, זה רק כי אתה לא רוצה שנשים יהיו קרובות אליך. אתה מקנא.
מה?! חנה קפצה. אני לא מקנא! רק רוצה כבוד בבית שלי!
אז תכבד גם אחרים!
הוא הלך לחדרו, חנה נשארה במטבח, מתמודדת עם דמעות.
הפרק הסתיים, חנה חייגה לדנה.
דנה, אמרתי שזה יהיה קשה.
אמרת שהמקום יכנס לכולם!
חשבתי על הצורה הפיזית, לא על הפסיכולוגיה, זה תמיד קשה כשאדם זר נכנס לבית.
מה לעשות?
לשוחח עם האישה, להסביר מה לא נוח.
היא לא מקשיבה!
אולי דרך בןהגיבור. הוא בצד של אורית.
היום הבא, אדם חזר למשרד, חנה נשארה לבד בדירה שקטה. היא הסירה את הקוסמטיקה של אורית מהאמבטיה, חידשה את סדרי החלון, החזירה את הכלים למקומם.
דירה חזרה להיות שלה. אבל זה לא גרם לה שמחה, אלא עצב.
ערב, דנה התקשרה.
איך הולך?
אורית עזבה.
לגמרי?
כן, התווכחנו והוא ביקש ממנה לעזוב.
איך מרגישה?
מבולבלת, כאילו נצחון קטן אבל ליבי כבד.
זה כי היא תצא לבסוף.
מבינה.
אולי היה כדאי לסבול?
עם בחורה כזאת? היא אפילו לא הפסיקה לשאול על ירושה!
שמעתי, היא רק הגנה.
חנה חשבה על האימהות שלה. כשהיא נישאה לעברה, חמותה לא קיבלה אותה ולכן נלחמו כמה חודשים לפני שהפכו לחברות.
היא חיברה למספר ולהתלבט.
אולי אפשר לשוחח איתה?
לא יודעת.
חכי, בןהגיבור, אולי הוא יחליט.
היא חייגה לאדם.
תן לי את מספר הטלפון של אורית.
למה?
רוצה לדבר.
לא.
הוא סיפר את המספר, חנה כתבה והמתינה.
לבסוף, היא חייגה.
אלוּ? כאן אורית?
כן, מה קורה?
אפשר להיפגש?
למה?
בלי ריב, רק שיחה.
טוב, איפה?
הם קבעו למחר קפה בבית קפה קרוב. חנה הגיעה ראשונה, הזמינה תה וישבה ליד החלון. אחרי עשר דקות, אורית הגיעה, נראתה עייפה ועיניים נפוחות.
שלום.
שלום, שבי, בבקשה.
היא ישבה והזמינה קפה.
אני מקשיבה.
חנה נשמה עמוק.
אורית, רוצה להתנצל. הייתי לא צודקת.
איך?
לא קיבלתי אותך, מהיום הראשון. פחדתי לאבד אותך.
אני לא באה לשטוף אותך. רציתי רק להיות איתו.
מבינה. מצטערת על המילים על הירושה.
רק התגונתי.
הן נשתקו.
רוצה להתחיל מהתחלה? הציעה חנה.
אתה רוצה שאחזור?
כן, אם נשמור על כבוד הדדי ונפצל משימות.
אורית חשבה.
האם אדם יודע?
לא, זאת יוזמה שלי.
טוב, את תחשבי.
ברור.
הן נפרדו, חנה חזרה הביתה מרגישה הקלה.
שלושה ימים עברו, אדם היה עצוב, כמעט שלא דיבר. חנה ראתה שהוא סובל, אבל לא ידעה איךבבוקר שלמחרת, אדם חייך בחום, חיבק את אמו וחזר לנשום את האוויר של בית משותף ושלם.
