זוכרת, נעמי…
הוא כבר התרגל להציץ אליהם דרך החלון, כי גרו בקומת קרקע ברחוב צדדי בפתח תקווה. בהתחלה רצו דירה גבוהה יותר, אבל עם הזמן התרגלו. הסבתא, רחל, הייתה הכי מרוצה לא צריכה לעלות הרבה מדרגות. בשבתות רחל אפתה עוגות, לביבות או משהו אחר, תמיד ריחני ומושך.
הריח של המאפים ברח מהחלון הפתוח במטבח והקניט את הבנים ששיחקו כדורגל בחוץ. יהודה היה ניגש לחלון, לא לחלון המטבח, אלא מהצד השני של הבית, שם עמד ארגז ישן. הוא עמד עליו והציץ פנימה, לנעמי. היא כבר ידעה שיגיע, ורצה כשהייתה שומעת אותו מטפס.
אני אביא תיכף עוגיות, סבתא אפתה סיפרה, כשהסרט הורוד שבשערה השתחרר והתנפנף בעקבותיה.
טעים מאוד יהודה לעס בתיאבון, מציץ אל החדר לפי המתכון היהודי?
כן, כבר סיימה.
תתני לי להעתיק?
נעמי שלפה את המחברת ברצון מחר בבוקר תחזיר לי, לפני השיעור.
יהודה למד לא רע, אבל, כמו הרבה בנים, היה קצת עצלן, למרות שהיה ממש חכם. הוא היה טוב במתמטיקה, אבל המשחקים בחצר גזלו לו זמן מהלימודים. בשנות התשעים עוד לא היו טלפונים ניידים, הילדים הסתובבו עד מאוחר מבלי למהר הביתה.
בכיתה ח’ יהודה לראשונה נשא את התיק של נעמי, והתלהב לספר לה על סרט חדש. בכיתה ט’ הדס, ילדה עדינה עם עיניים חומות, נחשבה לפי החלטה של כולם ליפה ביותר בבית הספר. יהודה ממש התאהב בה. הוא הסתובב סביבה, לא סילק ממנה מבטו, חזר עמה עד הבית. נעמי קיוותה שזה יעבור. היא המשיכה לחכות לו ליד החלון, וכל פעם שדפק, אמר: “נו, נעמי, תיתני לי להעתיק”.
הדס ידעה לשמור מרחק, אבל גם “קשרה” אליו. יהודה היה מסתערף פעם הדס מחייכת, פעם דוחה, בין הדס לנעמי, שמחכה לו תמיד.
הוא המשיך להציץ אליה דרך החלון, והיא הניחה ספל תה על אדן החלון, לפעמים גם עוגיות אם לא היו עוגות.
שמעת שהחבר’ה הפסידו? הודיע, מתכוון לכדורגל. נעמי כמובן שמעה, היא הייתה בעניינים ידעה כל מה שעניין את יהודה: צפתה בכדורגל, קראה חדשות ספורט, אפילו ראתה סרטי אימה שגרמו לה לדחות רק כדי שתוכל לדבר עם יהודה.
היא הייתה הידידה הנאמנה, מגבה תמיד. ויהודה היה מגיע אליה לא כמאהב, אלא כאל חבר שמבין, שומע, עוזר. בהדס הוא התאהב, חלם, התייסר, אפילו התלונן בפני נעמי שדניאל ליווה את הדס הביתה.
אחרי התיכון כל השלושה למדו באוניברסיטאות שונות. יהודה כבר לא היה מגיע לנעמי כדי להעתיק, אלא הלך אחרי הדס ללא הפסקה. ובכל זאת, לפעמים היה מפציע אצל נעמי סתם כך. אפילו הלכו לקולנוע מידי פעם, ויהודה דיבר בלי סוף היה צריך לפרוק את הכל.
יהוד, יש לי יום הולדת בשבת, אני מזמינה אותך. תבוא? שאלה אותו בעיניים אפורות, מלאות געגוע.
הוא מהרהר בשבת? …טוב, נראה לי אפשר. מי עוד יהיה?
הורים, סבתא, תומר ונעמה, קרן אתה מכיר את כולם.
אז סגור, אבוא.
אבל בשבת יהודה לא הגיע. הופיע רק שבוע לאחר מכן, מצוברח.
יהוד, מה קרה? אתה נראה מדוכא.
הוא סיפר שהדס יצאה למחקר ולא הודיעה לו. נעמי ניסתה לנחם (למרות כמה שזה כאב לה).
חיכיתי לך בשבת אמרה.
מה היה בשבת?
היה לי יום הולדת…
אהה… נזכר, נעמי, שכחתי לגמרי, את סולחת לי?
ברור, לפעמים שוכחים.
הוא התקרב אל החלון זוכרת איך בקיץ היית נותנת לי עוגיות דרך החלון? היה פה ארגז, אני עמדתי עליו, ועל האדן כמו שולחן נתת לי תה עם ריבה.
נעמי חייכה, חימם לה את הלב לדעת שיהודה זוכר. הם דיברו ודיברו, נזכרו בילדות, בשכונה, בחברים, איך ברחו פעם מהשיעורים והמורה גילתה אותם בגינה, שלחה אותם חזרה להיסטוריה.
בסוף שנת לימודים, יהודה התמלא שמחה הדס הסכימה להתחתן איתו. הוא בא לספר את הבשורה לנעמי. היא התאפקה שלא לבכות. הייתה עדיין הידידה שתמיד אפשר לסמוך עליה.
חודש שלם בכתה, כעסה על עצמה שנים לא הודתה בפניו שאהבה אותו.
ואז הוא הגיע אליה שוב. הבית היה שקט סבתא וההורים ביקרו חברים. נעמי, עטופה בפליז ישן, צפתה בטלוויזיה. לא האמינה ששומעת את יהודה מבחוץ.
פתחה ראית אותו, כפוף, עיניו כבויות, נשען על כתף לקיר.
מה קרה? נבהלה.
ישבו בחדר. נדמה היה שיבכה יהודה, ספר, בבקשה.
היא… לא תהיה חתונה… אמרה שאוהבת מישהו אחר. אף פעם נעמי לא ראתה אותו כל כך שבור. התקרבה, הניחה ידיה על כתפיו יהוד, תרגע, אולי בסוף תסתדר…
זה כבר לא יקרה, היא לקחה את הבקשה לחתונה, זה נגמר, דמעות עלו בעיניו. הוא הניח את ראשו על ברכיה, החל לרעוד זה בלתי אפשרי, נעמי…
יהודה, מתוק שלי, תרגע, בוא אכין לך תה עם נענע… כמו שהיינו שותים יחד.
זוכר, נעמי, רק את מבינה אותי, את טובה התחיל לנשק את ברכיה, בהתחלה בהיסוס, אחר כך בהתלהבות, כאילו רצה לשחרר הכל. קם, חיבק את מותניה, כיסה אותה בנשיקות, ממלמל.
יהודה, תפסיק, למה…
נעמי…
יהוד, אני אוהבת אותך! תמיד אהבתי, מאז כיתה ו’, מתוק שלי…
הוא יצא אחרי חצות, העביר את מבטו, לא העז להסתכל בעיניה.
טוב, להתראות, אחזור…
אחכה לך הסתכלה אחריו, עד שנסגרה הדלת.
אבל יהודה לא חזר. כאילו אותו ערב היה חלום בלבד. מעט לאחר מכן סיים יהודה את התואר ונסע לעבוד באילת.
צריך לעשות משהו! אמר בזעזוע אביה של נעמי אפשר לגשת להוריו.
תבין שהיא לא רוצה! זה מסוכן, היא במתח, זה יכול להזיק לילדה הסבירה האם יהודה יודע שהיא בהריון, היא סיפרה לו, הוא התנהג כאילו זר, אולי אפילו ברח במכוון…
אבל אי אפשר להשאיר את זה המשיך האב, נעלם מהסיפור.
רחל הסבתא ניסתה להסיח דעתה בצפייה בטלוויזיה, והרגישה כל כך עצוב על נכדתה טובה, חכמה…
לאחר לידת הבת, נעמי מצאה את מספר העבודה של יהודה (באדיבות חבר שלו) והתקשרה ואמרה רק: יהוד, יש לנו בת, קראתי לה יהודית.
הוא גמגם משהו לא קשור, רק אמר: מזל טוב.
כשהבת יהודית הייתה בת שנה וחצי, ההורים הודיעו שסיימו לשלם את המשכנתא ועוברים יחד עם הסבתא לדירה חדשה עדיין באותו אזור, רק בשכונה סמוכה. נבוא אלייך לעזור, כל הזמן הבטיחה אמא.
נעמי התפרקה בבכי.
מה יש לך, למה לבכות? אני אגיע כל יום, אצטרף ליהודית, ניקח אותה אלינו, אחרי הכל את עובדת מהבית…
אני פשוט רגילה שכולנו יחד אמרה בכנות.
הזמן עובר, צריך לסדר את החיים, לבד קל יותר להסתדר הרגיעה האם.
לאחרונה נעמי שמעה שוב ושוב מההורים, מהסבתא ומהחברות צריך לסדר את החיים, את צעירה… גם אמא לילדים יכולה להתחתן.
שבוע לאחר המעבר, הדירה כבר הייתה כולה לרשות נעמי. יהודית הקטנה צחקה והתחילה ללכת, מיד נעמי חיבקה אותה בחום, צחקה ביחד.
פתאום יהודה הגיע, כמו פעם, מפתיע. הפעם, עם מכונית צעצוע ענקית אדומה, כביכול כבאית.
שלום! את לבד? אפשר להיכנס?
היה נראה גבוה יותר, רזה, הפנים חידדו.
תיכנס.
הנה הניח את המכונית.
צרחה של תינוקת נשמעה, נעמי חזרה לחדר, הרימה את יהודית: זו הבת שלי הראתה לו את המכונית.
הוא נגע במצחו: סליחה…
קח את הצעצוע, תמצא למי לתת אמרה נעמי.
הוריד את המעיל, נכנס למטבח כמעט הכל כמו קודם. אולי לפחות תציעי לי תה?
הרתיחה מים, כשיהודית בידיה. יהודה התבונן בה: שיער בהיר, שמלתה הארוכה, מחזיקה בתה. את נראית כמו מרים אמר בלחש.
נעמי שתקה.
סבתא שלך אפתה עוגות נהדרות. זוכרת איך שתינו תה על אדן החלון בחדר? ואיך פעם היא השקה פרחים והשערה מים עליי בלי לדעת שאני שם?
לא זוכרת קטע אותו בתשובה, לא ממתינה אפילו, כאילו אדישה. יהודה השתתק. והתשובה לא מתוך נקמה על בלבולו, אלא אמיתית היא באמת כבר שכחה. עכשיו הייתה לה בת, השקיעה בה את הכל, התרגשה מהמילים הראשונות, צפתה איך היא נרדמת, מתעוררת, משחקת…
תשתה תה, אני צריכה להכין דייסה לילדה.
לראשונה הרגיש יהודה שאין לו מקום בבית הזה. קם, לבש מעיל.
טוב, פעם אחרת. אלך, אין לך פנאי.
חיכה, אולי תעצור אותו, אבל לא.
כשהסגרה אחריו את הדלת, אמרה בשקט: לא תהיה פעם אחרת, פה לא מגישים יותר תה. גם קפה לא.
שבה אל יהודית, חיבקה אותה, נשקה, הלכה להכין דייסה.
החיים מלמדים אותנו לפעמים אפשר לאהוב מישהו מאוד, להקריב המון, ולשמור בלב רגעים יפים. אבל צריך לדעת, כשהדרך משתנה, לשחרר ולא להיאחז בעבר. בסוף, האושר נמצא במי שמולך, ולא בזה שהיה פעם ליד החלון.
