ככה זה קורה לפעמים…
ליאור היה ילד שמאוד חיכו לו ההורים שלו. אבל ההריון היה קשה וליאור נולד פג. הוא שכב באינקובטור. הרבה מערכות בגוף שלו לא הספיקו להתפתח כמו שצריך. הנשמה מלאכותית. שתי ניתוחים. ניתוק רשתית העין.
פעמיים נתנו להוריד להיפרד ממנו. אבל ליאור שרד.
אבל די מהר התברר שהוא כמעט לא רואה וכמעט לא שומע. ההתפתחות הפיזית התחילה להסתדר ליאור התחיל לשבת, להחזיק צעצוע, ואז גם ללכת עם תמיכה. אבל מבחינת התפתחות שכלית, שום דבר לא התקדם.
בהתחלה ההורים עוד קיוו קודם נלחמו יחד, אחר כך האבא פשוט נעלם לאט מהתמונה, והאמא, דגנית, נשארה להיאבק לבד.
היא מצאה איזו קופה, ובגיל שלוש וחצי התקינו לליאור שתלי שמיעה. עכשיו הוא בעצם שמע, אבל ההתפתחות עצמה לא זזה. טיפולים עם קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק, פסיכולוגים כל מומחה אפשרי. דגנית הגיעה איתו אליי שוב ושוב.
הצעתי ננסה עוד דבר כזה, ועוד רעיון… אמא ניסתה הכול. ללא הועיל. רוב הזמן ליאור ישב בשקט בלול, מסובב ביד איזה חפץ, דופק אותו ברצפה, לפעמים נושך את עצמו. לפעמים יילל בקול אחיד, לפעמים היה משנה את הצליל. דגנית טענה שליאור מזהה אותה, שהוא קורא לה בצליל מיוחד, ואוהב שמגרדים לו בגב וברגליים.
בסוף פסיכיאטר מבוגר אמר לה: “איזה אבחון את רוצה כבר? הוא פשוט צמח שמהלך. תקבלי החלטה או שתשימי אותו במסגרת, או שתשמרי עליו, כבר למדת, לא? אין טעם לקוות לשיפור משמעותי או להיקבר ליד הלול שלו.” הוא היה היחיד בחייה שדיבר בצורה ברורה. דגנית שמה את ליאור בגן מיוחד, וחזרה לעבודה.
אחרי זמן מה היא קנתה אופנוע תמיד רצתה. החלה לנסוע ברחובות וביציאות מירושלים יחד עם חבורה של אופנוענים כששאג המנוע, כל הדאגות נעלמו. האבא שילם מזונות, הכול הלך לסייעות לשישי-שבת ליאור הרי לא מסובך בטיפול, אם מתרגלים ליבבות.
ואז אחד החברים רוכבי האופנוע אמר לדגנית: “את יודעת, נדלקתי עלייך ממש, יש בך משהו טרגי ומסקרן.”
“בוא, אראה לך,” אמרה דגנית.
הוא חייך לעצמו, חשב שהיא מזמינה אותו הביתה בלי הרבה דיבורים. היא הראתה לו את ליאור. וליאור היה ער, יילל בכל מיני גוונים וניסה לקרוא לאמא אולי זיהה אותה, אולי נבהל מהאורח הזר.
“די, זה לא להאמין!” אמר הרוכב.
“ומה חשבת שיהיה?” ענתה דגנית.
לא עבר זמן והם התחילו גם לגור יחד, לא רק לרכב. רוכב האופנוע, עומר, לא התקרב לליאור (הם סיכמו על זה מראש), וזה התאים גם לדגנית. אחר כך עומר אמר: “אולי נביא ילד משלנו?” דגנית ענתה בתקיפות: “ואם שוב יצא לנו ככה?” עומר נדם כמעט שנה. אחר כך אמר: “לא, בכל זאת, בואי.”
נולד אדם. ברוך השם, בריא לגמרי. עומר אמר: “אז מה נעשה עכשיו? נשים את ליאור במסגרת סיעודית, הרי יש לנו ‘ילד נורמלי’?” דגנית ענתה: “אותך אני אשים לפניו.” עומר מיהר לסגת: “רק שאלתי…” אדם הבחין בליאור בגיל תשעה חודשים, כשהתחיל לזחול.
מיד התעניין בו מאוד. עומר נלחץ וכעס: “אל תתני לו להתקרב אליו, זה מסוכן, מי יודע מה יקרה.” אבל עומר כל הזמן או בעבודה או על האופנוע, ודגנית דווקא נתנה. כשאדם זחל לידו, ליאור משום מה לא יילל. ועוד דגנית שמה לב שהוא כאילו מאזין לו, ממתין. אדם הביא צעצועים, הראה איך משחקים, תפס את הידיים של ליאור וסידר לו את האצבעות.
פעם אחת עומר היה חולה ונשאר איתם בבית לשבת. ראה: אדם הולך לא בטוח וממלמל משהו, ואחריו, כמו כלב שמחכה, ליאור והוא שמעולם לא יצא מהחדר. עומר התעצבן ודרש: “תרחיקי את הבן שלי מהאידיוט הזה, או תשגיחי עליהם כל הזמן.” דגנית הצביעה לו על הדלת.
הוא נבהל. אחר-כך נרגעו. דגנית הגיעה אליי:
“הוא בובת עץ, אבל אני אוהבת אותו,” אמרה. “נורא, נכון?”
“זה לגמרי טבעי,” עניתי. “לאהוב את הילד, לא משנה מה…”
“אני על עומר דיברתי,” תיקנה דגנית. “אבל ליאור מסוכן לאדם, לדעתך?”
אמרתי שלפי כל הנתונים, אדם הוא הדומיננטי, אבל בכל מקרה צריך השגחה. בזה סיכמנו.
בגיל שנה וחצי אדם לימד את ליאור למיין טבעות למגדל לפי גודל. והתחיל לדבר במשפטים, לשיר שירי ילדים, להראות לו משחקי כפיים. “הוא ילד פלא?” שאלה דגנית. “עומר ביקש לברר. הוא מתפוצץ מגאווה לחברים שלו בגיל הזה הילדים עוד לא אמרו ‘אבא-אמא’.”
“אני חושב שזה בזכות ליאור,” אמרתי. “לא כל ילד בן שנה וחצי צריך לנהל התפתחות של אח.”
“נו! בדיוק! אני אגיד לו רק בזכות ליאור.”
איזה משפחה, חשבתי: צמח, בובת עץ, אישה שרוכבת על אופנוע, וילד פלא. כשהתרגל לגמילה, אדם בזבז כחצי שנה ללמד גם את האח להיגמל. ללמד את ליאור לאכול, לשתות מכוס, להתלבש ולהתפשט על זה דגנית כבר הציבה לו משימות במפורש.
בגיל שלוש וחצי אדם שם את זה על השולחן: “ומה, מה יש לליאור?”
“קודם כול, הוא לא רואה.”
“רואה,” התעקש אדם. “רק קשה. זה הוא רואה, וזה כבר לא. תלוי באור. הכי טוב כשהאור במקלחת דולק, אז רואה הרבה.”
רופא העיניים הופתע מאוד כשלהסביר את המצב של ליאור הביאו אליו ילד בן שלוש, אבל האזין בקשב, שלח לבדיקות נוספות, ובסוף נתן טיפול ומשקפיים מיוחדים.
עם הגן היה לאדם קשה מאוד. “הוא בכלל צריך בית ספר! ילד כזה חכם! אין איתו שקט, כל הזמן מתווכח,” אמרה הגננת בעצבים.
אני התנגדתי לחלוטין לבית ספר מוקדם: עדיף שאדם ילך לחוגים ויחזק את ההתפתחות של ליאור. עומר, להפתעתי, הסכים ואמר לדגנית: “תישארי איתם עד בית ספר, מה כבר יעשה בגן הזה?” דרך אגב, שמת לב שליאור כבר שנה לא יילל?
עוד חצי שנה עברה וליאור התחיל לומר: אמא, אבא, אדם, תן, מים, ‘מיאו-מיאו’. לבית הספר הם הלכו יחד. אדם דאג: “איך הוא יסתדר בלעדיי? והמורים שם בסדר? ובכלל, יבינו אותו?” גם עכשיו, בכיתה ה’, הוא מכין קודם שיעורים עם ליאור, ורק אז את שלו.
ליאור מדבר במשפטים פשוטים, יודע לקרוא ולהשתמש במחשב. אוהב לבשל ולעזור לנקות (אדם או דגנית מנחים אותו), אוהב לשבת על הספסל בחצר ולהסתכל, להקשיב ולהריח. מכיר את כל השכנים ותמיד אומר שלום. אוהב לעבוד בפלסטלינה, לפרק ולהרכיב לגו.
אבל הכי מכל, הוא אוהב כשהם נוסעים כל המשפחה על האופנועים, בדרך החוצה מירושלים הוא עם דגנית, אדם עם עומר, וכולם יחד צועקים משהו מול הרוח.
