למה את רוצה ילד? אנה, את כבר על ארבעים! מה את עושה עם הילדים? מאיה צחקה בקול גבוה, מאחלת לעצמה משקה קפה.
אנה הניחה לאט את הכוס על השולחן, מביטה בשמע של מאיה שמנגבת את דמעותיה אחרי צחוק שובבי. המטבח הפך פתאום למקומו הצמוד של שניים, וריח התה המתוק הרגיש כמעט מריר מדי.
מאיה, אני רצינית. אני רוצה לאמץ ילד ממקלט.
מאיה הניפה יד ופרצה בצחוק שוב.
תעזבי! בגיל שלך מדברים על נכדים, לא על שינוי חיתולים!
אנה לחשה על הקערה החמה, אצבעותיה מצמידות זה לזה סביב החרסינה. מאיה ישבה מול פניה מבויעות מצחוק, לא מבינה כמה פצעיה של המילים פוגעות.
שמעי, מאיה נטתה אנה קדימה. אני רוצה ילד בשבילי. מרגישה שהחיים שלי ריקים בלי זה. נשאתי שני נישואים, שניהם לא צלחו. ואת יודעת שאין לי אפשרות להרות, בריאותי לא מאפשרת. אז אני רוצה למלא את הריק הזה
חכי, חכי! הרימה מאיה יד. את מודעת למה את אומרת? זה לא משחק! זו אחריות לכל החיים!
אנה שחה לאחור על גב הכיסא. החיוך של מאיה נמס באיטיות, והפך למבט רציני וקודר.
ואם יקרה לך משהו, אנה? מה יהיה עם הילד? את לבד! והכסף? את יודעת כמה זה עולה לגדל ילד? ביגוד, אוכל, חוגים, בית ספר, אוניברסיטה!
חשבתי על זה ענתה אנה ברוגע. אני מבינה שהקצוות הכי קשים הם תינוקות, ולכן אני מתכננת לאמץ ילד בגיל של שלוש או ארבע. אוכל לעבוד מהבית ולפנות את כל זמני לילד. אצליח.
מאיה נענעה ראש, שערה השחור נפל על כתפיה.
אנה, את לא מבינה! לגדל ילד זה לא רק לעבוד מהבית. זה קום בלילה כשהוא בוכה, זה לשבת בבתי חולים כשחולה, זה לוותר על החיים האישיים שלך!
אסיים את זה. אני לא מחפשת קשרים יותר. המשכורת שלי טובה אמרה אנה בחוזקה. יש לי חסכונות, דירה משלי. אין לי מה לדאוג.
זה לא עניין של כסף! קפצה מאיה והחלה לעבור על הרצפה. לא תצליחי! הילד הזה יהרוס לך את החיים! את לא מבינה למה את מתכננת!
אנה קמה באיטיות, אוחזת בזעזוע של שולחן.
הילד שלך לא הרס לך את החיים. יש לך בן ואת מצליחה, נראית שמחה.
ברור! קראה מאיה, פונה בחדות. יש לי משפחה שלמה! יש לי בעל! בטח אני מאושרת! ואת לבד!
האוויר בין שתיהן הלך ונהיה כבד. אנה הביטה במאיה, לא מאמינה לאוזניה.
משפחה שלמה? חזרה בקלות. אומרת, אם כך אני לא שלמה?
לא התכוונתי כך ניסתה מאיה לרכך את קולה. עם בן זוג זה יותר קל. הוא תומך, עוזר. את בלי מישהו.
ברור, אמרה אנה בקור. תודה על התמיכה, אחיינית.
מאיה תפסה את התיק מהחלון, תנועותיה חדות ומוזרות.
אני מודאגת בשבילך! לא רוצה שתעשׂי טיפשות!
תעדי, לחשה אנה, מביטה למטה.
הדלת נפתחה בקול רעם. אנה נשארה לבד במטבח, עדיין ריח תה שלא נגמר ורגש כואב של מילים שנאמרו. היא נחתה על הכיסא וסגרה את פניה בידיים.
האם מאיה צודקת? האם באמת לא תוכל? המחשבות רודפות, כל מילה של האחות פוגעת בליבה. היא דמיינה ערבים ריקים בדירתה, שקט שמכביד על הכתפיים, חוסר צחוק של ילד.
במהלך היומיים הבאים, אנה עברה על עבודתה בלי חיבור, משיבה לשיחות לקוחות. אך מחשבותיה חזרו לשיחה עם מאיה. היא מצאה עצמה צופה בתמונות של ילדים במקלטים, פתאום סגרה את הלשוניות.
ביום חמישי בערב צלצלה לחברה מרינה.
נסטיה, מה קרה? הקול שלך מדוכא.
אנה סיפרה למרינה על השיחה עם מאיה, על הספקות והפגיעה.
האחות שלך לא צודקת, אמרה מרינה בחוזקה. את לא לבד. יש לי, יש לדור שלנו, יש ההורים. אם יקרה לך משהו, מישהו יטפל בילד.
אנה הציצה מחלון הקיר המקרר.
ואם לא אצליח?
תצליחי. את חזקה, חכמה, עם לב טוב. הילד הזה יזכה לחיים שמחים איתך.
לאחר השיחה עם מרינה, משהו בתוכנה נרגע. כן, היא רוצה את הילד. כן, היא מוכנה לתת אהבה, טיפול, חיים טובים. והיא כבר לא תתן למילה של מאיה להפריע.
ביום ראשון, היא נסעה לבקר את ההורים, לשתף אותם בהחלטתה. הרכב נעצר באחוזת הפרטית בשכונת רמת גן. היא ירדה, פתחה את השער והתקדמה אל הפארק.
פתאום נשמעו קולות חזקים מאחורי הבית. אנה קפצה. היו שם מאיה וההורים, נראים בעימות.
אתם חייבים למנוע ממנה את זה! קראה האחות. היא לא צריכה ילד! היא כבר יותר מדי מבוגרת! הוא לא צריך אותה!
היא רוצה, ענתה אם האם. איך את יכולה כך לדבר?
אנה נחתה מאחורי פינת הבית, הלב פועם בכוח.
אני מודאגת לא רק מאנה, אלא גם מהילד שלי! קראה מאיה בזעם. ללב של אנה יש בעיות, והדירה שלה חייבת להגיע לבן שלי אם יקרה לה משהו! זה הירושה של הילד שלי!
העולם של אנה רעד.
ואם הדירה תישאר לילד שאנה מאמצת! המשיכה מאיה. שאין לנו שום קשר אליו! דירה של אדם זר, כל הכסף של אנה!
השתק השקט. קול האבא נשבר:
מאיה, את מבינה מה את אומרת?
מבינה! רק מגן על המשפחה והילד שלי!
אנה כבר לא יכלה לשמוע. היא יצאה מהצל.
איך יכולת לעשות לי זאת? קראה בקול רם.
הכל הסתובב. פני מאיה הפכו לחיוורות.
אנה
את מנעצת אותי, אומרת שאני לא יכולה לגדל ילד! ובכל זאת, רוצה לתפוס את הדירה שלי? הכסף שלי?
מאיה ניסתה לדבר, זרק ידיים באוויר.
לא הבנת! אני רק
הבנתי! נחתה אנה קרוב יותר. ושמעת עם האוזניים שלך! אחרת הייתי מאשימה את עצמי והייתי חיה בספק עד סוף יומי!
האם קימה במבט האמא, האבא הסתכל על מאיה בהפתעה.
אנה, שמעי, התחילה האחות.
לא! שמעי את! הסתובבה אנה אליה בגישה חדה. אל תבואי אליי יותר! לעולם!
היא הלכה אל האוטו בלי להביט אחורה. קולות ההורים ומאיה נשמעו ברקע, אך היא כבר לא שמעה. הלב שלה נשרף ברצון.
החודשים הבאים עברו בתהליכים, טפסים, ועדות, פסיכולוגים, שירותים חברתיים. אנה התמידה במטרה, לא נותנת לביורוקרטיה לעצור. כל חתימה קירבה אותה לחלום.
ולבסוף היום הגיע. ליזה הקטנה, בחיוך מתוק, חיבקה את אנה במעבר של מקלט הילדים.
אמא? את עכשיו האמא שלי? שאלה הקטנה ברגישות.
אנה ישבה לצידה.
כן, חמודה. עכשיו אני האמא שלך.
ליזה חייכה, ולב של אנה התמלא אהבה שמעולם לא חוותה. כל הרגשות שהושארו בשנים של בדידות פרצו החוצה.
בבית, הילדה חקרה בקפדנות את חדרה החדש, נגעה בצעצועים שאנה קנתה מראש. בערב קראו סיפור, וליזה נרדמה בכתף של אנה.
ההורים קיבלו את האחיינית בהתלהבות. האמא לא יכלה להפסיק להביט בילדה, והאבא, אחרי שבוע, בנה לה נדנדה בגן. מרינה שמחה בנם ארתור וליזה הפכו לחברים קרובים, שיחקו יחד כשמשפחות נפגשו.
העיקרון האפל נותר היחסים עם מאיה. בחגיגות משפחתיות היא נראתה מתעלמת מאנה, מתכופפת כשהיא נכנסת לחדר. אך זה כבר לא פגע בה.
היה לה ליזה. הילדה שמבקרת בבוקר במיטה עם שאלות על היום, מציירת ועוזרת בגינת הבית, נרדמת לשירי ערש ואומרת “אני אוהבת אותך”.
החיים סוף סוף קיבלו משמעות.
בלילות, כשליזה ישנה, אנה ישבה ליד מיטתה והביטה בפניה השלוות. הלב התמלא תודה לבגורל, לעצמה על האומץ, אפילו למאיה על כך שהקנאה פקדה אותה והפגישה אותה עם האמת.
אנה סגרה את השמיכה ולחשה בעדינות:
תני שלום, שמש שלי. האמא כאן.
