היום, אחרי שדיברתי אל עצמי במשך שעות, נזכרתי ברגע שבו הוא, העשיר המיליונר, הכריז בקור קפוא: זה אינו הילד שלי, והורה לאשתו לקחת את התינוק ולדחות אותנו. אם רק הוא היה מבין מה הוא משאירים מאחור.
—
הדלת נפתחה בפעם הראשונה כאשר באתי אל הבית של יוסף בן-דוד, קולו קפוא כמו ברד, והקול שלו נשא את התלוש: מי זאת? הוא שאל, כשאתי, בת שבע, פנתה אל עברו בחיבוק חזק של תינוק ארזי מול חזהּה. לא היה בו שמחה, לא היה בו יראה רק נצץ של תסכול. את חושבת שאני אמצור בזה? הוא שאל בכעס.
חזרתי הביתה אחרי שבועות של משימות עסקיות: פגישות, טיסות, חוזים חיי הפכו למסלול של שדות תעופה וסידורי ועידות. אתי ידעה זאת לפני החופה וקיבלה זאת כחלק מההסכם.
הכרנו כאשר היא הייתה בת תשע עשרה, סטודנטית לשנתה הראשונה ברפואה בתל אביב, והוא כבר נעמד על המדרגה של גבר שהייתה רק בפנטזיותיה של נערה חכמה: מבוסס, בטוח, שלא זז. הוא היה הסלע שבו היא רצתה להסתתר.
אז כשערב של כוכבים הפך ללילה של סיוט, משהו בפנים שלי נסדק. יוסף הביט בתינוק, פניו הפכו לשונים, הוא היסס ואז קולו נשפך כמו חיתוך של סכין.
תסתכל עליו אין לי שום תכונה שלו. אף אחת. זה לא הבן שלי, אתה שומע? אתה חושב שאני טיפש? איזה משחק אתה מנסה לשחק, לתלות חוטים על האוזן שלי?
המילים חצפו בעיניי, הלב שלי הפך למכה בחולצה, הראש רועש במחשבה של פחד. האיש שהייתי בטוחה בו, האמין בו בליבי, הפך לאויב בפתח.
אמא שלי, מריה, תמיד הזהירה אותי:
מה את רואה בו, יעל? היא הייתה אומרת. הוא כמעט פי שניים ממך. יש לו כבר ילד. למה להתנדב להיות אישה של שני? מצאי שותפה שתקבל אותך בברכה.
אבל אהבה ראשונה משכתה אותי. יוסף, בעיני, היה לא רק אדםהיה גורל, נוכחות מגנה שהייתי מחפשת מאז ילדותי. ללא אב, רציתי בעל חזק ואמין, משמר של משפחה שיכולה להיות שלי.
הזהרה של מריה הייתה כמעט בלתי נמנעת; לגבר בגילו של יוסף, היא נראתה שווה, לא התאמה לבת שלה. למרות זאת, יעל הייתה שמחה. היא עברה לביתו המרוהט, החליטה לחלום.
למקרא הזמן, החיים נראו מושלמים. יעל המשיכה בלימודי הרפואה, ממלאת חלק מהחלום הבלתי ממומש של אמא מריה רצתה להיות רופאה, אך הריון מוקדם וגבר נעלם סיים את התקווה. יעל, ללא אב, רצתה לגבר חזק שיחזיק אותה.
יוסף מילא את החור הזה. יעל דמיינה בנה, משפחה שלמה. שנתיים אחרי החופה, גילתה שהיא בהריון. החדשות זרמו אליה כמו אור אביב.
אמא מודאגת:
יעל, מה עם התואר שלך? לא תוותרי על זה? כל כך השקעת!
הפחד היה מוצדק הרפואה דורשת קרבות של בחינות, סיבובים, לחץ ללא הקלה. אך כל זה נחלף מול המשמעות של מה שגדל בתוכי. ילד היה המשמעות של כל דבר.
אחזור אחרי חופשת הלידה, אמרתי ברוך. רוצה יותר, אולי שניים, שלושה. אצטרך זמן.
המילים האלו הפעילו מצרי אזהרה בליבה של מריה. היא ידעה מה זה לגדל ילד לבד; השנים הקשות לימדו אותה זהירות. החזקי רק כמה ילדים שניתן לגדל אם הבעל ייקח. והיום, המחשבה הנוראה עומדת בפתח.
כאשר יוסף זרק אותי החוצה כאילו הייתי מטרד, משהו במריה נשבר. היא אספה את בתה והנכד קרוב, קולה רעדתי מתוסכל.
האם הוא איבד את שפיותו? איפה המוסר שלו? אני יודעת אותך לעולם לא תבגיד.
אבל האזהרות והעצות השקטות של מריה התנגשו באמונתי האיתנה באהבה. כל מה שהצלצלה כעת הייתה מרירה ופשוטה: אמרתי לך מי הוא. לא רצית לראות.
אין לי כוח להאשים. הסערה בפנים רק משאירה כאב. דמיינתי חזרה לבית אחר יוסף מקבל את התינוק, מודה לי, מחבק שלושה מגובשים למשפחה אמיתית. במקום זה: קור, זעם, האשמות.
צא, נגע! הוא קרא, מצפונו נקרע. מי זה? אתה חושב שאני לא יודע? נתתי לך הכול! בלי אותי היית גרה במרחב, מתמודדת עם הלימודים, עובדת במרפאה בלתי ידועה. אתה מביא לתוך הבית של ילד של אחר? האם אני צריך לבלוע את זה?
בהזעזוע, יעל ניסתה לגעת בו. היא התחננה, אמרה שהוא טועה, בקשה לשנות את דעתו.
זכר לי את הבת שלך כשחזרת הביתה? היא לא נראתה כמוני מיד. תינוקות משנים; תכונות מתהוות עם הזמן עיניים, אף, מחוות. אתה גבר בוגר, איך אתה לא מבין?
לא נכון! הוא קיבל. הבת שלי נראתה בדיוק כמוני מההתחלה. הילד הזה אינו שלי. ארוזי את חפצייך. ולא תחשב על שקל אחד!
בבקשה, לחשה יעל בדמעות. הוא הבן שלך. ערכי בדיקת DNA זה יוכיח. אף פעם לא שיקרתי לך. בבקשה תאמין לי, אם רק קצת.
אתה רוצה להיכנס למעבדות ולבזות אותי? הוא נגרר. אתה חושב שאני כזה בור? די. סיימנו.
הוא קפא עמוק יותר באמונתו. אף בקשה, אף היגיון, אף זיכרון של אהבה לא חצו אותו.
יעל ארזה בשקט, הרימה את הילד, נזמה מבט אחרון אל הבית שהייתה רוצה להפוך למרחב חם, ויצאה אל הלא נודע.
אין מקום אחר למען חזרה חוץ מבית האם. ברגע שהצללתי על סף מריה, הדמעות זרמו.
אמא הייתי טיפשה כל כך. כל כך תמימה. סלחי לי.
מריה לא בכתה. די. נולדת נגדל אותו. החיים שלך מתחילים, שומעת? אינך לבד. קחי את עצמך בידיים. את לא תוותרי על הלימודים. אני אחזור. ננהל זאת. זה תפקיד של אם.
המילים לא הגיעו ליעל; תודה מילאה את מקומה של שיחה. ללא ידיה של מריה, הייתי מתנפצת. היא האכילה ונדדה את התינוק, קיבלה משמרת לילה, שמרה על המשך הלימודים והחיים החדשים שלי. היא לא התלוננה, לא כעסה, לא הפסיקה להילחם.
יוסף נעלם. ללא מזונות, ללא שיחות, ללא עניין. הוא נעלם כאילו השנים שלנו היו חלום חום.
אבל אני נותרתי לא לבד. יש לי בניי, יש לי אמא. בעולם קטן הזה מצאתי אהבה עמוקה יותר מזו שחיפשתי.
הגירוש הרגיש כמו בניין שמסתתר בתוכי. איך עתיד שדמיינתי כך בקפידה הפך לחול בחשאי? יוסף תמיד היה בעל טמפרמנט קיצוני קנאי, שליט, והרגיש חשש בתור שמירה. הוא תיאר את הגירוש הראשון שלו כבעיית כספים. האמנתי בו. לא הבנתי כמה הוא מתפרץ בקלות, כמה הוא מאבד שליטה על הדברים הכי תמימים.
בהתחלה הוא היה רגישות קשוב, נדיב, מפתיע. פרחים ללא סיבה, שאלות על היום, הפתעות קטנות. חשבתי שמצאתי את האינסוף.
אחר כך נולד ארזי, ושקעתי באימהות. כשגדל, רציתי גם לעצמי. חזרתי לאוניברסיטה, נלהבת להיות לא רק בוגרת אלא מקצועית אמיתית. מריה תמכה בי בכל דרך טיפול בילדים, כסף כשצריך, עידוד כשקשה.
החוזה הראשון שלי הרגיש כמו דגל שהונח על קרקע חדשה. משם התחלה לתמוך במשפחה צנוע, כן, אבל בגאווה.
המגיד בכיר של המרפאה ראה מיד ריכוז, אנרגיה, רעב ללמוד. ד”ר תמר שקד, רופאה מנוסה בעיניים ברורות, לקחה אותי תחת כנפיה.
להיות אם בגיל מוקדם אינו אסון, היא אמרה לי בעדינות. זה כוח. הקריירה שלך לפניך. את צעירה. מה שחשוב הוא עמודת הגב שלך.
המילים היו כאור קטן. המשכתי. כשהילד, ארזי, היה בן שש, אחות בכירה בבית החולים של סבתו הזכירה לי, לא בחוסר נעימות, שהלימודים מתקרבים ושהילד עדיין לא מוכן. לא נכנתי; ארגנתי מורים פרטיים, שגרה, שולחן קטן ליד החלון בנו סוללות לראשון צעדו בלימודים.
קיבלת קידום, תמר אמרה אחר כך, אבל כולם יודעים אי אפשר להתקדם בלי מספרים מאחור. עם זאת יש לך מתנה. אינסטינקט רפואי אמיתי.
אני יודעת, עניתי רגועה והודיה. תודה על הכל, לא רק עלי, אלא על ארזי.
די, תמר חייכה, מבישה. פשוט הוכיחי את האמון.
הצלחתי. המוניטין שלי צמח מהר קולגות כיבדו, מטופלים הרגישו בטוחים בטיפול שלי. השבחים הצטברו; אפילו תמר תהתה אם אני מתגאה מדי.
ואז, אחרי חצי שנה, נכנסה למשרדי דמות מהעבר.
צהרה טובה, אמרתי בקול רגוע. בבקשה, כנסי. ספרי לי מה מביא אותך.
יוסף בן-דוד הגיע בעקבות המלצה למנתח המוביל במדינה, וחשב שהאותיות הדומות הן מזל. ברגע שהבחין בי, הספק נעלם.
שלום, יעל, הוא אמר ברגש, רעדת קול תחת המילים.
בתו שלו, רות, חלתה כבר שנה במחלה שאין לה שם. הבדיקות לא הצביעו על גורם, המומחים היו מתוסכלים. הילדה החלה לדלדל.
הקשבתי ללא הפסקה. כשהסיים, דיברתי בבהירות מקצועית.
מצטערת על מה שאת עוברת. זה בלתי נסבל כשילד סובל. אבל אין לנו זמן לבזבז. נזדקק לבחינה מלאה עכשיו. הזמן איננו לטובתנו.
הוא הנהן. לראשונה, הוא לא וימש.
למה את לבד? שאלתי. איפה רות?
היא חלשה מאוד, לחש. עייפה מדי לשבת.
הוא ניסה להירגע, אך הרגשתי סערה מאחורי הריסון שלו. כמו תמיד, הוא ניסה לשנות גורל בכסף.
עזור לה, אמר לבסוף. בבקשה. כמה שצריך, תשלם.
שמו של ארזי לא עלה על פניו. פעם הוא היה קורע אותי. היום שמתי זאת בצד פצע ישן שמחוזק.
חובת המקצוע שמרה עלי. מטופלים אינם שלנו או שלם. עדיין רציתי שהוא יבין: אינני קוסמת.
שבוע אחרי, אחרי סדרת בדיקות מייגעות, חייגתי. אנתח, אמרתי. האמון שלו חיזק אותי אפילו כשחשש יצר.
ומה אם אם היא לא תשרד?
אם נחכה, נגביר את הסיכון, השבתי. ננסה.
ביום הניתוח הוא עמד בכניסה למרפאה, לא מצליח לעזוב, כאילו נוכחותו הייתה תפילה. כשהצלחתי לצאת, הוא רץ אלי.
אפשר לראות אותה? רק רגע רק אומרת מילה אחת
אתה מדבר כמו ילד, אמרתי ברוך יותר. היא מתעוררת מהרדמה, צריכה שעות מנוחה. הניתוח עבר כשורה ללא סיבוכים. מחר.
הוא לא התנגד. הוא לא דרש להיות האב ולפרט. הוא רק הנהן והלך אל הלילה.
הוא חזר הביתה שבור, לא ישן, וחזר לפני זריחה. העיר הייתה ערפל ורחובות ריקים; הוא לא שם לב לשום דבר. רות קמה, חלשה אך משמשת. כשראתה אותו בשעה מאוחרת, חייכה בחשש קל.
אבא? אתה לא אמור להיות כאן.
לא ידעתי לישון, הודה. הייתי צריך לראות אותך נושמת.
לפעם הראשונה, יוסף הרגיש מה זה הורות אמיתית. כמה משפחה אמיתית יש לו, וכמה הוא הרוס בעוצמתו ובחוסר ההתמודדות.
כשקרן השמש דלעה בחלונות, הוא הלך למעבר עייף אך פתאום קל יותר וכמעט התנגש בי.
מה את עושה כאן? שאלתי, בטון של תסכול. קבעתי ברור אין ביקורים מחוץ לשעות. מי נתן לך להיכנס?
סליחה, הוא אמר, מבטו למטה. לא מישהו. שאלתי את השומר. רק צריך לדעת שהיא בטוב.
סיפור ישן שוב, נשפתי. חשבת שכסף יפתח את הדלת. טוב, ראית אותה. קח זאת כהשלמת המשימה.
הוא עבר, נעמד בחדר של רות. הוא חיכה במעבר, לא מוכן ללכת.
מאוחר יותר, הוא הגיע למשרדי עם זר פרחי אביב ומכתב מסודר תחת המעיל תודה במילים, לא רק במילים.
צריך לדבר איתך, הוא אמר, כעת רגוע.
בקצרה, עניתי. הזמן חסר.
הקפתי את הדלת פתוחה. הוא היסס, חיפש את תחילת השיחה והגורל קיבל את הקשר.
הדלת נפתחה במכה והילד בן האחד-עשר נלחץ לתוך החדר, מלא זעם ואנרגיה.
אמא! חיכיתי כאן לנצח, הוא קרא, מרוסס. התקשרתי אלייך למה לא ענית?
זה היה היום שלו ללא חירום, ללא ניתוחים. העבודה שותפתה הבטחות; האשמה נצנצה על פניי.
יוסף נבהל. הילד עמד לפניו כמו הדהוד חי.
בני, הוא אמר בחשש. הבן שלי הקטן.
אמא, מי זה? שאל ארזי, מביע חוסר נוחות. האם הוא איבד שפיות? מדבר לעצמו.
הייתי קפואה. זה היה האיש שכינה אותי שכורה, נטש אותנו, חתך אותם מתוך החיים כמו שמחק קו טקסט.
לא אמרתי דבר. הכאב התפרץ; מאחוריו, משהו אחר הצית קטן אך חי.
יוסף נחת בקולו של חרטה ופחד שהוא לא ראוי להזדמנות שנייה. הוא לא הבין מדוע הדלת נפתחה לו. הוא רק ידע שהוא מודה על השעם כל הצעד הקטן של רות, יוסף הבין שלמרות כל האובדן, יש עדיין מקום לתקווה ולחיבור אמתני עם מי שאכפת לו באמת.
