זה לא הבית שלך
נועה הביטה בעצב בבית בו גדלה מגיל צעיר. רק בת שמונה עשרה, והיא כבר איבדה אמון בחיים. למה הגורל כל כך אכזר כלפיה? סבתה נפטרה, ולא הצליחה להתקבל לאוניברסיטה הכל בגלל בחורה אחת שישבה לידה בבחינה. אותה בחורה העתיקה ממנה את כל התשובות, וכשניגשה ראשונה למסור את מחברת הבחינה, לחשה משהו לבוחן. הבוחן קימט את מצחו, דרש מנועה להראות לו את דף התשובות שלה, ואז הודיע את מורחקת מהבחינה על העתקה. נועה לא הצליחה להוכיח את חפותה. אחר כך התברר לה, שהבחורה היא בתו של אחד מהעשירים בעיר. אפשר בכלל להילחם מול כאלה?
ועכשיו אחרי כל כישלון חזרה לחייה גם אמא שלה, ביחד עם שני אחים ביולוגיים ובעל חדש. איפה הם היו כל השנים האלו? את נועה גידלה סבתא, ואמא שלה נעלמה כשהייתה בת ארבע בקושי. גם מאותם ימים לא נותרו לה זיכרונות טובים. כשאבא שלה עוד עבד, האמא הייתה משאירה אותה לבד ויוצאת להשתעשע. גם כשהייתה נשואה, לא הפסיקה לחפש גבר ראוי יותר ולא הסתירה זאת אז ולא אחר כך, כשהאבא של נועה נפטר פתאום.
כשנשארה אלמנה ענת בקושי התאבלה. ארזה מזוודה, השאירה את נועה הפעוטה על המפתן של בית הסבתא, מכרה את הדירה שהייתה של בעלה המנוח ונעלמה. סבתא רחל ניסתה להרגיע אותה, אבל לשווא.
ענת צצה מדי פעם, אבל לא התעניינה בנועה. בפעם האחרונה באה כשהייתה בת שתיים עשרה והביאה איתה את אחיה הקטן יהונתן, אז בן שבע, ודרשה מסבתה שתעביר לה את הבית.
“לא, ענת! כלום לא תקבלי!” ענתה לה סבתא בתקיפות.
“כשאת תמותי זה גם ככה יהיה שלי!” ירקה ענת, הביטה בכעס בנעמה, שאז הציצה מהחדר הסמוך, אספה את יהונתן וטרקה אחריה את הדלת.
“למה אתן כל פעם רבות כשאמא שלי באה?” שאלה נועה את סבתה.
“כי אמא שלך אגואיסטית. לא חינכתי אותה טוב. כנראה לא הייתי מספיק נוקשה,” אמרה ברוגז רחל.
המחלה של סבתא באה בהפתעה. אף פעם לא התלוננה על בריאותה. יום אחד, כשנועה חזרה מבית הספר, ראתה את הסבתא שתמיד התרוצצה בבית יושבת חיוורת בכורסה במרפסת. נועה לא זכרה מתי ראתה את סבתה יושבת סתם כך.
“הכל בסדר?” שאלה בדאגה.
“לא כל כך טוב… תקראי למדא, נועהלה,” אמרה בשקט.
אחר כך בית חולים, אינפוזיות… מוות. רחל בילתה את הימים האחרונים בטיפול נמרץ; לא נתנו לבקר. נועה, שפחדה לאבד את האדם הכי יקר לה, התקשרה לאמה בבכי. ענת לא רצתה לבוא, אבל כשנועה הסבירה שהסבתא בטיפול נמרץ, התרצתה. הספיקה להגיע רק להלוויה. שלושה ימים אחר כך דחפה לנועה מסמך:
“הבית הזה עכשיו שלי ושל הבנים שלי! אוטוטו אודי מגיע. יודעת שאת לא מסתדרת איתו, אז תלכי לגור קצת אצל דודה רונית, טוב?”
בקולה של האם לא הייתה טיפה של עצב כאילו שמחה על פטירת רחל, עכשיו היא היורשת!
נועה, המומה מהצער, לא יכלה להילחם באמה. הרי הכל היה ברור בצוואה. בינתיים באמת עברה לגור אצל דודה רונית אחות של אביה. אבל רונית הייתה טיפוס פזיז, שתמיד חיפשה את האביר העשיר שלה, ובביתה התארחו כל מיני חברים רועשים תחת השפעת אלכוהול מצב שנועה לא יכלה לסבול. חלק מהם אפילו הפנו אליה מבטים מטרידים, מה שגרם לנועה פחד.
כשהיא משתפת את החבר שלה, יאיר, במה שעובר עליה, הופתעה בתגובה:
“לא בא בחשבון שכל מיני זקנים ינעצו בך עיניים, או ינסו משהו! אני מיד מדבר עם אבא שלי. יש לנו דירה קטנה בשכונה בקצה העיר. אבא אמר שאוכל לגור בה לבד כשהתקבל לאוניברסיטה. עמדתי בתנאי עכשיו תורו.”
“מה הקשר אליי?” תהתה נועה.
“מה זאת אומרת? את ואני נגור שם יחד!”
“וההורים שלך יסכימו?”
“לא שואלים אותם הפעם. נועה זה רשמי אני מציע לך נישואין. תסכימי להיות אשתי ולגור איתי?”
נועה כמעט ובכתה מרוב שמחה.
“כמובן שכן!”
דודה רונית שמעה וצהלה, אבל ענת כמעט חרטה שיניים:
“התחתן החלטת? כנראה מהירה מדי! לא התקבלת לאוניברסיטה, אז מצאת פתרון אחר לחיים! אני לא אתן לך שקל, שתדעי! והבית שלי!”
המילים של אמה כאבו לה עמוק בלב. יאיר בקושי הרגיע אותה בין הדמעות, ולקח אותה להוריו, ששתו איתה תה והחזירו לה מעט מהכוחות.
אשר, אבא של יאיר, הקשיב לכל הסיפור בתשומת לב מלאה.
“מסכנה שלי! איזה מן אמא זאת!” נענעה ראומה, אמו של יאיר, בראשה.
“אבל אותי מטריד משהו,” אמר אשר. “למה היא כל כך נאחזת בבית, אם הכל מסודר בצוואה?”
“לא יודעת,” יבבה נועה. “היא תמיד רבה עם סבתא בגללו. פעם התעקשה למכור אותו ולקבל את הכסף, אחר כך רצתה שהבית יהיה שלה. וסבתא לא הסכימה. אמרה שאם תעביר לה, שנינו נישאר ברחוב.”
“משהו פה לא הגיוני. נועה, הלכת לנוטריון מאז שסבתא נפטרה?”
“לא שחשבתי שאני צריכה…” הופתעה נועה.
“צריך להכיר בירושה.”
“אבל אמא היא היורשת. אני רק נכדה, ובצוואה הכל שלה. ראיתי היא הראתה.”
“זה לא כל כך פשוט. אחרי השבת נלך יחד למשרד הנוטריון. עד אז כדאי לנוח!”
באותה תקופה נפגשה נועה שוב עם אמה. ענת הביאה לה מסמכים וניסתה לשכנע אותה לחתום. יאיר התערב:
“נועה לא תחתום על כלום!”
“מי אתה בכלל? היא בחורה בוגרת, תחליט בעצמה!”
“אני בעלה לעתיד, ואני חושב שזה עלול להזיק לה. בינתיים לא תחתום.”
ענת השתוללה, אך חזרה עם כלום. זה רק חיזק את חשדותיו של אשר.
כעבור ימים אחדים, יצאו יחד לנוטריון.
“תשמעי טוב כל מילה, ואל תחתמי לפני שתבדקי הכל,” אמר אשר.
הנוטריון היה ישר. קיבל את ההצהרה של נועה, ולמחרת קיבלו תשובה נפתח תיק ירושה על שמה. התברר שלהסבתא רחל היה חשבון חיסכון, להשכלה של נועה, ומעולם לא סיפרה לה.
“ומה עם הבית?” שאל אשר.
“הבית עבר לנועה כבר מזמן שטר מתנה. אין מסמכים נוספים.”
“אבל מה עם הצוואה?” שאלה נועה.
“היא נכתבה לפני שבע שנים, אך בוטלה. ייתכן ואמך לא יודעת. הבית שלך ואת בעלת הבית.”
החשדות של אשר התאמתו.
“ומה עכשיו?” שאלה נועה, מתוחה.
“עכשיו להודיע לאמך שהבית שלך, והיא צריכה לעזוב.”
“היא לא תסכים. כבר אספה את כל החפצים שלי בשביל העברה.”
“בשביל זה יש משטרה!”
כשהודיעה לאמה, ענת התפרצה בזעם:
“איזה חוצפה! להוציא את אמא מהבית? אל תעזי! הכול שלי! יש לי מסמך! סבתא שלך הותירה צוואה!”
“בדיוק, ולכן עכשיו את צריכה לפנות את הבית!” אודי, בנה של ענת, התפרץ גם הוא בזעם. אשר הזעיק את המשטרה.
“יש לך איום פלילי, בחור!” אמר אשר בתקיפות.
“מי אתה חושב שאתה?” אודי השתולל, אך במקום קונים שהיו אמורים להגיע הגיעה המשטרה. השוטרים פרסו בפני ענת את העובדות ודרשו ממנה ומשפחתה לעזוב, אחרת יאלצו להתערב בחוק. ענת, בעלה ובנים לא יכלו להתנגד. נועה חזרה לביתה. יאיר לא השאיר אותה לבד מהפחד שבעלה של אמה יאיים עליה ועבר איתה.
צדק. כי המשפחה המשיכה להטריד אותה עוד זמן מה, וכשענת שמעה שהסבתא הותירה גם חשבון הלכה לנוטריון ותבעה חלקו. לא היה מה לעשות חלק מהכסף עבר לידיה. את הבית LOST. אחרי שנתייעצה עם כל עורך דין אפשרי ויתרה, עזבה. נועה לא פגשה אותה שוב.
נועה ויאיר התחתנו. בקיץ שאחריו נועה התקבלה למגמת חלומותיה באוניברסיטה, ובשנה השלישית כבר הפכה לאם. היא חייבת תודה ליאיר ומשפחתו, שליוו אותה בתקופה הקשה ההיא, וחייתה חיים שלווים ומאושרים.
החיים לימדו אותה: משפחה היא לא תמיד עניין של דם, אלא של בחירה, טוב לב ואהבה אמיתית שניתנת ברגעים שהכי זקוקים לה.
מחברת: עינת
—
חידה
הבית היה ישן, אבל שמור למדי. לא עמד זמן רב ריק, לא הספיק להתקלף או להתפורר. “ברוך השם ככה!” חשבה רותי. “אין לי בן זוג כרגע וגם כנראה כבר לא יהיה. אני ממש לא מהנמרות האלה שיודעות הכל: לתקן ברזים, לקדוח, לעמוד באש ובמים…”
היא עלתה למרפסת, שלפה מפתח מהתיק, ופתחה את המנעול הכבד.
***
הבית עבר לרותי באמצע החיים, בצוואה של דודה סמדר קרובת משפחה רחוקה, בקושי בהכרתה. אולי אצל זקנים המוח עובד אחרת, היא חשבה. הרי סמדר הייתה בת כמעט מאה. לרותי הייתה אולי אחיינית-נכדה רחוקה. בקיצור, לא ממש קרובות.
רותי ביקרה אצל דודה סמדר בנעוריה. גם אז סמדר הייתה כבר מבוגרת, חיה לבד ולא ביקשה עזרה מאף אחד. לא מזמן, נפטרה פתאום.
כשרותי קיבלה טלפון ושהודיעו לה שדודה סמדר נפטרה בישוב הקרוי “חידה”, בקושי נזכרה במי מדובר. לא העלתה על דעתה שתזכה לקבל ממנה בית קטן ומגרש.
“מתנה לפנסיה העתידית שלך!” צחק עופר, בעלה.
“עוד מלא זמן עד שאהיה פנסיונרית,” גיחכה רותי. “רק חמישים וארבע. עד שאגיע לשישים, בטח כבר יעלו את הגיל. זו פשוט מתנה. רק לא מבינה למה. לא ידעתי שהיא בחיים. חשבתי מזמן נפטרה. אבל לא אכפת לי קיבלת? תיהני.”
“או שנמכור!” חייך עופר.
***
טוב שלא מכרו. כמה חודשים אחרי שהפכה בעלת נכס, הגיעה מהפך לא נעים אחר. התברר שעופר בוגד בה. ככה, פתאום באמצע החיים. השיבה שמלבינה והבלבול שבלב…
החיים מלאים הפתעות, לפעמים רעות. אבל הם גם מעניקים הזדמנות להתחיל מחדש, לגלות עוצמות שלא ידעת שיש בך וללמוד, שבכל סוף יש התחלה חדשה. הבית הישן הפך עבור רותי למקום של צמיחה, שיקום ותקווה.
ואולי זה סוד החיים: מה שלא קיבלנו מהעבר, נוכל לבנות בעצמנו באומץ, נאמנות ויד פתוחה.
