לא אותו אלעד
נעמה עמדה מול המראה והחליפה עגילים בפעם השלישית.
“נו מה את אומרת, במבה?” פנתה אל הכלבה הקטנה שלה.
במבה פיהקה בעייפות.
“תודה על ההתלהבות.”
נעמה הציצה בשעון. עוד חצי שעה.
התרגשות מוזרה. בדרך כלל הרגישה ביטחון מחזרים תמיד הסתובבו סביבה. אבל הפעם…
“שיגעון,” חשבה, ובחנה שוב את ההשתקפות שלה. “את הכי שווה!”
אולי זה בגלל שעוד לא ראתה את אלעד? שלושה שבועות של שיחות טלפון אבל לא פגישה אחת.
שלושה שבועות, ואף פעם לא הצלחתי להוציא אותו מהשלווה, חשבה לעצמה וצחקה.
נעמה נאנחה ולקחה את התיק שלה.
הגיע הזמן.
שלושה שבועות קודם לכן
“אלוקים, מתי כבר תתחתני ותצאי מהבית?” נאנח אביה, נוירוכירורג מבית החולים איכילוב, בזמן הארוחה.
הוא חזר עכשיו מניתוח של שעות, קיווה לערב שקט עם ספר של דוד גרוסמן, ונעמה כבר חצי שעה מדברת בהתלהבות על הבדלים בין מדע בדיוני ישראלי לזה שבחו”ל.
“אבל אבא, אתה בעצמך אמרת שגרוסמן הוא פסגת הספרות,” הקניטה אותו.
“נכון. אבל אפשר לדבר על זה בפעם אחרת? עכשיו אני מבקש קצת שקט.”
נעמה נעלבה בשקט לשלוש דקות שלמות.
“אפרופו חתונה,” העיר לפתע, “את זוכרת את פרופ’ שפירא, המנהל של המרפאה שבה עבדתי פעם?”
“נו?”
“יש לו בן. אומרים שהוא בחור טוב מאוד. שפירא ביקש את המספר שלך כדי להכיר ביניכם. אישרתי לו.”
נעמה עיקמה את הפרצוף.
כל הסידורים האלה דרך מכרים של ההורים כזה מיושן. זה הרי מתאים לבחורות מתבגרות או כאלה שלא מצליחות למצוא, לא לה.
אבל לריב לאבא היא לא העזה.
השיחה הראשונה
“בחור טוב” חיכה כמה ימים לפני שהתקשר.
“שלום?”
“היי, זאת נעמה? דיבר איתך אבא שלי, שפירא?”
“דיבר,” ענתה בפשטות, אבל סקרנות קלה נשמעה בקולה. היה לו קול נעים.
“אבא שלי לא מפסיק להחמיא לך. אמר שאת מיוחדת.”
“לא יודעת… סתם סטודנטית לרפואה, שנה שנייה, ילדים. ואתה?”
“שנה ראשונה, רוצה להיות כירורג…”
טון קצת בטוח בעצמו היה אפשר להבין למה.
הם דיברו שעה.
אחר כך שעתיים.
אחר כך כמעט כל יום.
אלעד סיפר לה על החתולה שלו שוקולד, על אהבתו למד”ב, ואיך הוא דואג שהוא רזה מדי, חיוור מדי, עייף מדי.
נעמה הקשיבה, אבל עלתה בה לפעמים מחשבה שזה היה אמור להיות התפקיד שלה.
היה לה קשה לא להגיד: “די, תירגע כבר”. ל’עדי’ הוא לא הסכים לשמוע.
אבל בסופו של דבר, היא נהנתה מהכל.
הפגישה בדיזנגוף סנטר
לבסוף קבעו להיפגש.
בתחנת רכבת תחתית, בדיזנגוף סנטר.
לראות סרט חדש, אחר כך לטייל למעדניית “ברכה” שבאבן גבירול לגלידה.
ואחר כך מי יודע מה יקרה.
נעמה קפצה מהקרון והסתכלה סביב.
המולה. ריח של רכבת תחתית.
הנה הוא גבוה, נאה, מחזיק זר של ורדים.
מחכה בידיים רועדות לכל רכבת.
היא ניגשה אליו בביטחון:
“אתה אלעד?”
הבחור קפץ, הביט בה מופתע:
“סליחה, את…”
“נעמה,” אמרה בתקיפות והושיטה לו יד חצי ללחיצה, חצי לנשיקה.
נדהם מהיופי שלי, צחקה לעצמה. שוב עובר בלשון רשמית…
הבחור לא זז.
“נעמה?” חזר אחריה בגמגום. “אבל אני…”
“יאללה, בוא. חייבים להוציא את הכרטיסים.”
“אל תמהרי, רגע, רציתי להגיד…”
“אחר כך, עכשיו הולכים!” משכה בו אל היציאה.
הוא הסתכל לאחור, כאילו חיפש מישהו אבל נעמה כבר סחפה אותו עם ההמון.
זר הוורדים עוד היה תקוע בידו.
הביט בפרחים, אחר כך בה ונשבר.
“טוב,” אמר בשקט, “נלך.”
הסרט והגלידה
אהבו את הסרט.
נעמה גם התרשמה מהמעיל היפה שלו ומהצעיף שסבתא שלו סרגה לבש אותו בגאווה ניכרת.
ריח של בושם צרפתי יקר.
גלידת שמנת עם שבבי שוקולד ב”ברכה”.
וגם זו שפשוט הסכימו כמעט על הכל.
כלומר, בדרך כלל נעמה דיברה, והוא הקשיב מסתכל עליה בעיניים חומות נוצצות, מהנהן בהסכמה.
לפעמים הניח את כף ידו הרחבה והחמימה על ידה בתנועה גברית ומרגיעה.
זה היה כל כך מושך!
“את יודעת,” אמר כשהסתובבו בערב בשדרות רוטשילד, “את נורא…” התלבט.
“מה?” שאלה בחשש.
“חיונית. אמיתית.”
היא חייכה חיוך כובש ומכשף הכי שהיא יכולה.
היא כבר הייתה מאוהבת.
שלושה חודשים אחרי
הרומן התפתח במהירות.
נפגשו כמעט כל יום, וגם התקשרו כמה פעמים ביום כמה שניתן כשעדיין אין סמארטפונים.
אחרי שלושה חודשים הודיע אלעד שהוא אוהב את נעמה, לא יכול בלעדיה, ורוצה להתחתן.
נעמה התחילה לשחק אותה קשה להשגה, אבל תוך עשר דקות הסכימה בשמחה.
“צריך להכיר אותך למשפחה שלי,” נלחץ החתן.
“לא חייבים, אולי נחכה,” חששה נעמה.
המשפחה שלה ידועה בהקפדה על מועמדים במיוחד סבתא.
היא אף פעם לא מרוצה מהבחירות, ואמא ואבא מסכימים איתה תמיד.
לוותר על אלעד לא בא בחשבון.
גם את משפחתו, טרם רצתה לפגוש שלא יהיה מי שיספר לשני הצדדים.
יום הולדת לאבא
הזדמנות צצה שבועיים אחרי.
אבא, שבדרך כלל שונא חגיגות, החליט לחגוג חמישים וחמש והזמין חברים.
נעמה הכריזה בסודיות שלא תגיע לבד.
כמעט כל האורחים כבר הגיעו כאשר נעמה הכניסה את ארוסה עם זר של חרציות ובקבוק ערק תמרים איכותי.
“אבא, תכיר…” פתחה ברגש קל וחיוך מבויש.
הטלפון צלצל.
“רגע, אני חוזר,” מיהר אבא למכשיר.
חזר אחרי כמה דקות מתנשם:
“זה היה שפירא בירר בדיוק איך מגיעים מהתחנה. אני כל כך שמח שהוא בא, חשבתי שהוא נעלב כשלא הגעת לפגוש את הבן שלו!”
נעמה קפאה.
“לא הגעתי?!”
אבא הביט בה בתמיהה:
“ברור. הוא התקשר וסיפר שהבן שלו חיכה לך בדיזנגוף סנטר שעתיים עם פרחים. אבל את לא הופעת.”
נעמה הסתובבה לאלעד, לאט.
הוא עמד בפתח בוהה בה, חיוור, עם זר החרציות ביד.
“אנחנו מיד חוזרים,” לחשה לאבא ההמום, תפסה בשרוולו של אלעד וגררה אותו לחדרה.
האמת
נעמה סגרה את הדלת.
פנתה אליו.
“רגע,” דיברה לאט, כאילו פוחדת להבין. “מה זה אומר שלא הגעתי?”
אלעד שתק.
“אתה לא אלעד שפירא?”
הנהן בראשו בשלילה.
“אתה לא הבן של פרופ’ שפירא?!”
“לא,” אמר חרישית. “אני אלעד סגל. ידיד הכיר בינינו… שרון. חיכיתי לה בדיזנגוף סנטר, ואז את ניגשת…”
“ופשוט לקחתי אותך איתי,” אמרה נעמה בשקט.
עמדו דוממים.
“ניסיתי להסביר,” גמגם. “ביום הראשון, בדרך לקולנוע. אבל לא הקשבת.”
“אני אף פעם לא מקשיבה,” הודתה. “יש לי כשרון.”
במבה גנחה ליד הדלת.
נעמה ישבה על המיטה.
“ומה עכשיו?”
אלעד הביט בה ארוך, חם ורציני מידי.
אז ניגש, ירד על ברך אחת.
“לא משנה לי איך הכירו אותנו. במקרה או דרך הורים.
אני אוהב אותך ורוצה שתהיי אשתי. באמת. בלי בלבולים.”
נעמה חייכה בהקלה.
“טוב. אז בוא להכיר את ההורים. רק תדע, המשפחה שלי לא פשוטה.”
“גם שלי… ויש חתולה קשה אופי.”
“נצליח!”
הם יצאו.
בסלון חיכו כולם ורק נכנס פרופ’ שפירא עם בנו.
גבוה, יפה תואר, עם זר ורדים ביד.
נעמה העיפה מבט בבנו האמיתי של שפירא, ואז באלעד שלה, שעמד חיוור עם החרציות.
לא, חשבה, זה לא הוא.
וצחקה. לראשונה מכל הלב.
“אבא,” אמרה, “יש לי בשבילך חדשות. וסיפור ארוך…”
