זה לא אלכסיי הנכון לילית עמדה מול המראה, מתלבטת כבר בשלישית בין עגילים, ופנתה לכלבלב קנופקה: “נו, קנופקה, האלו או ההם?” (קנופקה פיהקה באדישות.) “ותודה על התמיכה,” חייכה לילית לעצמה, הציצה שוב בשעון – עוד חצי שעה. התרגשות משונה מילאה אותה. בדרך כלל היא רגילה לכך שהבחורים רודפים אחריה, אבל הפעם… אולי זה בגלל שעדיין לא פגשה את אלכסיי? שלושה שבועות של שיחות טלפון – בלי אף פגישה. ואף פעם לא הצלחתי לגבור עליו בשיחה, חשבה וחייכה לעצמה, תוך כדי שלוקחת את התיק. הגיע הזמן. שלושה שבועות קודם “אוי, מתי כבר תתחתני ותעזבי את הבית?” נאנח אבא, הנוירוכירורג, באמצע ארוחת הערב. רק חזר ממשמרת מתישה וקיווה למנוחה עם ספר של אתגר קרת, אבל לילית לא הפסיקה לברבר השוואות בין מדע בדיוני ישראלי לעולמי. “אבל אבא, אמרת בעצמך שקרת הוא בשיא,” “נכון, דיברנו על זה. אולי נעשה את זה בפעם אחרת? עכשיו רק שקט.” לילית נעלבה ונשארה דוממת… לשלוש דקות בדיוק. “דרך אגב, בענייני חתונה,” התעורר אבא לפתע. “זוכר את ד״ר שפיגל — המנהל של הקופה שבה עבדתי?” “כן?” “לו יש בן. אומרים עליו שהוא בחור רציני מאוד. שפיגל ביקש ממני את מספרך – כדי שיכירו ביניכם. נתתי.” לילית עיוותה את פניה. כל ההיכרות האלה שסידרו ההורים כל כך מיושנות. וזה הרי לפשוטות, לא לה. אבל להתנגד לאבא? לא הייתה לה אומץ. השיחה הראשונה “הבחור הרציני” חיכה כמה ימים ואז התקשר. “הלו?” “שלום, זו אלכסיי. אבא שלך סיפר עליי?” “סיפר,” ענתה לילית ביובש, אבל הסקרנות גברה. קולו נשמע נעים. “אבי לא הפסיק להחמיא לך. אמר שאת מיוחדת ממש.” “לא בטוחה,” צחקה, “אני סתם סטודנטית. שנה שנייה ברפואה, מתמחה בילדים. ואתה?” “אני מהמחזור הראשון. אהיה כירורג…” הביטחון העצמי התבהר בין המילים. הם שוחחו שעה. ואחר כך שעתיים. ומאז – כל יום. אלכסיי סיפר על החתולה מריאנה, על אהבתו למדע בדיוני ועל דאגותיו מהמדדים הפיזיים שלו – רזה מדי? חיוור? עייף? לילית הקשיבה, אבל מידי פעם תפסה את עצמה חושבת: רגע, לא זו הייתה תמיד התפקיד שלי? היא בקושי התאפקה לא להגיד: “אלי, פשוט תירגע כבר” – ולמרות שממש לא סבל את השם אלי. אבל חוץ מהשטויות האלו, הכל היה לה מושלם. הפגישה ב”צומת עזרא נאווי” סוף סוף סיכמו להיפגש. בתחנת רכבת, בצומת עזרא נאווי (הלוא היא “פושקינסקיה” התל אביבית). ללכת לסרט החדש, ואז לטייל עד לבית הקפה “קוסמוס” ברחוב אבן גבירול. ואחר כך – נראה מה יהיה. לילית קפצה מהקרון והביטה לכל הכיוונים. המון, רעש, ריח של תל אביב הישנה. והנה הוא: גבוה, נאה, זרי ורדים בידו. מחכה ליד עמוד, סורק במבטו כל רכבת נרגש. היא נגשה בנחישות: “אלכסיי?” הבחור נדרך, הביט בה בהפתעה: “סליחה, את…” “לילית,” אמרה בתקיפות והושיטה לו יד, גם ללחיצה וגם אולי לנשיקה. המום מהיופי שלי, חשבה לעצמה וצחקה בראש. הבחור קפא. “לילית?” שאל בגמגום. “אבל אני…” “בוא כבר! צריך להספיק להזמין כרטיסים!” “חכי, רציתי להגיד…” “נשמור את זה לאחר כך!” משכה אותו החוצה. הוא עוד הספיק להביט לאחור, כאילו מחפש מישהו, אבל לילית כבר גררה אותו אל תוך הקהל. זר הוורדים עדיין בידיו. הוא הביט בפרחים, אחר כך בה – ונכנע. “טוב,” אמר בלחש. “בואי.” הסרט ובית הקפה הסרט מצא חן בעיניהם. לילית שמה לב למעיל המיוחד של הבחור, הצעיף האומנותי שסבתא שלו סרגה, והריח הנעים של בושם צרפתי יוקרתי. הגלידה הנמסה עם הציפוי הפריך בקוסמוס הייתה פשוט תענוג. וגם הדעות שלהם – התאימו כמעט להכל. טוב, כרגיל, לילית דיברה בעיקר, והוא הקשיב לה, נועץ בה עיניים בורקות ומדי פעם הניח את ידו החמה והרחבה על ידה, בתמיכה רכה. זה היה כל כך גברי ואפילו סקסי! “את יודעת,” אמר כששוטטו בין הסמטאות של נחלת בנימין בערב, “את כזו…” – הוא התלבט לרגע. “כזו מה?” התכווצה בה החוסר ודאות. “חיה. כנה.” היא חייכה אליו בחיוך הכי מהפנט שלה. היא כבר הייתה מאוהבת. שלושה חודשים אחר כך הקשר התפתח במהירות. נפגשו כמעט כל יום, ודיברו עוד יותר בטלפון. היה אפשר להתכתב שעות, אם רק היו אז סמארטפונים. שלושה חודשים עברו ואלכסיי הצהיר שהוא אוהב אותה, לא יכול בלעדיה, ורוצה להתחתן. לילית, לאחר רגע של העמדת פנים, הסכימה בשמחה. “צריך להכיר אותך להורים,” דאג החתן. “לא עכשיו, עדיף לדחות,” נבהלה. במשפחה שלה היו מאוד בררנים בבחירת מועמד לבת האהובה – ובעיקר סבתא, שאף פעם אף חתן לא היה ראוי בעיניה. לילית ממש לא התכוונה לוותר על אלכסיי, ועם ההורים שלו גם העדיפה בינתיים לא למהר. יום הולדת לאבא ההזדמנות התגלגלה אחרי שבועיים. הפעם – יום הולדת 55 לאבא, שאינו אוהב מסיבות, אך הזמין אורחים לכבוד המאורע. לילית הודיעה חגיגית שתבוא עם האורח שלה. כשהאורחים כמעט כולם כבר הגיעו, הכניסה את החתן, עם זר ציפורנים ובקבוק קוניאק צרפתי מתחת לזרוע. “אבא, תכיר בבקשה…” התחילה בטקסיות מהוססת. הטלפון צלצל. “חכי שנייה,” אמר אבא ורץ לענות. חזר כעבור דקה: “זה היה שפיגל – שאל על הדרך מהתחנה. אני שמח שהוא יגיע, חשבתי שנעלב ממני כשלא באת לפגישה עם הבן שלו!” לילית קפאה. “לא באתי?!” אבא הביט בה במבט תמים: “כן. הוא סיפר לי שהבן חיכה לך בצומת שעתיים. עם פרחים. את לא הגעת.” לילית סובבה לאט את ראשה אל עבר אלכסיי, שעמד ליד הדלת, חיוור, עם זר הציפורנים בידים, ובמבטו אשמה. “נחזור עוד רגע,” לחשה לאבא המופתע. תפסה את אלכסיי בשרוול וגררה אותו לחדרה. האמת לילית טרקה את הדלת, פנתה אליו לאט: “רגע. מה זאת אומרת שלא באתי?” אלכסיי שתק. “אתה לא אלכסיי שפיגל?” הוא הניד בראשו. “לא. אני אלכסיי סוקולוב. חבר שלי הכיר לי מישהי… נטאשה. חיכיתי לה בצומת. ואז את ניגשת אליי ו…” “ופשוט גררתי אותך איתי,” סיכמה לילית. עמדו בלי מילה. “ניסיתי להסביר,” אמר. “בפעם הראשונה. בדרך לקולנוע. אבל לא הקשבת.” “אני אף פעם לא מקשיבה,” הודתה. “כישרון.” קנופקה יבבה ליד הדלת. לילית התיישבה על המיטה. “ומה עכשיו?” אלכסיי הביט בה, ארוך ורציני. אחר כך כרע ברך. “זה לא משנה איך הכרנו – במקרה או דרך אבא של מישהי. אני אוהב אותך ורוצה שתהיי אשתי – באמת. בלי טעויות.” חיוך הקלה התפשט על פניה של לילית. “טוב. אז הולכים להכיר את ההורים שלי. רק שתדע – אנחנו משפחה קשה.” “וגם אצלי לא פשוט. וגם יש חתולה עם אופי.” “נשרוד!” יצאו מהחדר, ובסלון כבר חיכו כל האורחים, וביניהם – נכנס ממש עכשיו – ד”ר שפיגל עם בנו. גבוה. נאה. זר ורדים ביד. לילית הביטה באלכסיי שפיגל האמיתי. ואז – באלכסיי שלה, לבן מהתרגשות, עם זר הציפורנים. לא, חשבה, זה לא הוא. וצחקה – הפעם באמת. “אבא,” אמרה, “יש לי בשבילך סיפור. ארוך.”

Life Lessons