זה הילד של יגאל…
הסיפור הזה אירע לפני שנים רבות, בדירה מסודרת בקומה הרביעית מתוך תשע, בשכונה ירושלמית שקטה, כפי שהייתה נהוגה אז. גרה שם אישה ערירית בשם שירה, פנסיונרית צעירה שעדיין עבדה. חייה נראו רגילים: קצבת פנסיה, עבודה במרפאה פרטית, חברות ותיקות, ביקורים אצל הנכדים בחיפה, ועזרה לאמא המבוגרת שגרה לא הרחק ממנה בהר נוף.
גם אותו הבוקר נפתח כהרגלו; שירה התקשרה לברר לשלום אמא. יום שבתון, היא עבדה במשמרות לילה, אחת לשלושה ימים עונה לשיחות במרפאה פרטית ורושמת תורים. בחופשים דאגה לאמא, וגם זה היה לשגרה מעייפת, לפעמים קצת מטרידה ומעלה אנחות. אבל המסלול היה קבוע: לבשל משהו ולהגיע אל אמא טקס יומי. שתי חצרות בלבד ממש לא רחוק. גם הבישול לא מסובך, והרי נשארו מרק ירקות ועוגה מאתמול. רק החמישה־מדרגות בלי מעלית… כמה מעייף.
וגם התלונות של אמא היו קבועות: לתאר בפרטי פרטים את הכאב, להפליג בהשערות ובאבחנות שקיבלה ממאות רופאים, ולהוסיף באדיקות גם טיפ מאריאלה ממקווה ישראל וגם המלצה שראתה אצל דר מלי בערוץ 12. עצות של שירה, שהייתה בעצמה אחות חדר ניתוח עשרות שנים בהדסה הר הצופים היו נדחות בזלזול. מה את יודעת! איזה אזמל תמסרי בכלל? צחקה אותה אמא קצרות רוח.
שירה הביטה במראה וראתה אישה בת שישים פלוס קצת קמטוטי צחוק, תספורת קצרה, שיער בהיר, עגילים גדולים, ועור בריא. רק הלחיים כבר לא מה שהיו. צריך לקנות לאמא לחם שיפון וחמאה, חשבה תוך כדי איפור, ואז נשמע צלצול.
הכניסה לבית הייתה מוגנת קודן. מי מצלצל ככה? אולי רותי השכנה. שירה פתחה את הדלת ביד מאופרת. מולה עמדה בחורה בגוון שיער ערמוני, בסווטשרט כהה ומכנסי ג’ינס, עם תיק גב. זה היה רגע חולף, אך אחר כך תיזכר בו שוב ושוב. במהירות הושיטה לה הבת צעירה עטופה בשמיכת פליז חומה ועיניה משדרות מתח.
זה בשבילך!
מבלי להבין, שירה לקחה את הילדה, תוך שהיא עדיין אוחזת בשפתון. המשקל היה כבד, הביטה למטה אלוקים! זו תינוקת!
כשהרימה את הראש, הבחורה רצה כבר במדרגות למטה. זו הבת של יגאל, אני צריכה ללמוד קראה ונעלמה מאחורי הדלת שנטרקה.
כמה שניות נותרה שירה נטועה במקום בתקווה שהבחורה תחזור, אחר כך נכנסה לסלון וראתה יש גם תיק זר לא מוכר. היא פתחה אותו: בקבוקי חלב, תמ”ל, בגדי תינוקות, חיתולים קטנים.
הידיים פועלות אוטומטיתהחליפה חיתול, הרגיעה את הילדה, הכינה לה בקבוק. שוב ושוב ניגשה לחלון, מחפשת את אותה בחורה שאיננה. בראש כבר החלה המחשבה: אולי זו באמת הבת של ליאון, הבן שלי? היה לו, בילדותו, שם עברי חזק; כמו כל הבנים בשולחן השבת. משפחה בחיפה, שני נכדים, ועכשיו ירושלמית בודדה.
שם בעלה היה אבי, ונפטר לפני שנים. לא היה שום יגאל. היא בחנה שוב את התינוקת, מחפשת דמיון לבן או לנכדה. בפנים ראתה צללים מוכרים והשערות הלכו ותפחו. אם זו טעות, זה אסון! ואם זו באמת נכדתה, איך תוכל להתמודד גם פחדה מהמילים שתיאלץ לשמוע מאמה סיפורי מחלה וסקנדלים בלתי פוסקים.
הטלפון מצלצל: אמא רוצה אגסים מהשוק בכניסת גאולה, אבל רק מהמין הדק עם הפיטם הדק והפס האדום. אל תשכחי! הזהירה. שירה הרגיעה, הידהדה בחיוך מהוסס.
כשעמדה ליד העריסה, נשכחה השגרה. מחשבות התרוצצו: האם עליה להודיע למשטרה? להתקשר לליאון? יהיה פה סקנדל, כל המשפחה תתמוטט. אולי הבחורה בסך הכל טעתה בדירה? בסופן של לבטים, התקשרה לאיילה, חברתה הוותיקה: תקשיבי, השאירו לי תינוקת!
איילה וויתרה על הפאניקה, התייצבה אצלה מהר: תהיי רגועה, נשיג את האמת. קודם נברר מי זה יגאל. אולי זה בכלל שכן
התברר שבקומה השישית מתגורר בחור בשם יגאל בדיוק כמו שסיפרה הבחורה ההיא. שתיהן פנות אליו, מקוות שיימצא פתרון בסופו של דבר.
אבל יגאל לא הבין מה רוצים ממנו אין לו אף בת, לא היה בקשר עם אף אחת. איילה התעקשה, הסבירה: ייתכן שהבחורה התבלבלה בין דירות. אבל כל מאמציה לעלות על עקבות האם לא הועילו.
שירה הרגישה אבודה. השיחה לנכדתה העלתה שליאון נסע לעבודת שטח ברמת הגולן אין קליטה, אין תקשורת. ניסתה את כל הערוצים והבטן שלה כואבת מדאגה. לצד הדאגה, התפתחה בה אהבה חמה לתינוקת. היא שלטה בכל פעולה: האכלה, טיפול, הרדמה. אף אחד לא ידע מה קורה.
בלילה הייתה מתוחה התעוררה לכל רחש. התינוקת ישנה לידה על הכר, שירה כמעט לא עצמה עין. בבוקר כבר לקחה אותה לטיול בשכונה, כאילו הייתה נכדתה שלה. אף אחד לא הרגיש לא בשוק מחנה יהודה, לא אצל אמא, רק שירה והילדה.
כשסוף-סוף צלצל ליאון, נרגעה מעט הוא ביטל כל קשר, ביקש שתפנה מיד למשטרה. אבל אצלה כבר נבנה הקשר. ליבה לא הרפה. תני לה שם ישראלי, דימיינה את המחשבה, מחפשת בת בראשונה. אולי תמר? אולי מרים?
לקראת ערב התדפקה מישהי על הדלת. זו הייתה אותה בחורה הפעם הופיעה חיוורת, מבוהלת, כמעט עירומה מקור, שואלת בקול רועד, איפה היא? איפה הילדה שלי?
שירה הכניסה אותה, הובילה אותה בשקט למיטה לראות את התינוקת. המבטים התערבבו: תחינה וחרדה ופחד. כשראתה את בתה, קרסה בבכי חרישי והודתה מעומק הלב.
שעתיים אחר כך, כששתתה תה עם עוגיות, סיפרה את הסיפור: קוראים לה נעמה והבת יערה. סטודנטית במכללה להדסה, באה מהיישוב צפונית לירושלים. שנה שעברה התאהבה בסטודנט בשם יגאל, ירושלמי חובב הרפתקאות. הבטיח שישא אותה, הבטיח שהאמא שלו, אישה נהדרת, תעזור לה.
כשהתגלה שהיא בהריון, הבטיח שוב שידאג לה ואז נעלם. טלפון חסום, בלוק ברשתות. אביה ואשתו, אמו החורגת, הרחיקו אותה ואיימו לא לעזור עוד. היא נותרה בהריון, ולבסוף ילדה בגפה. כמה שבועות התגוררה אצל חברה, אבל אז נדרשה לעזוב. כספה אזל, והמבחנים קרבים.
לחוצה, בודדה, משוועת לעצה, זכרה את הבטחת יגאל על אימו שתגונן עליה ולקחה החלטה נמהרת ללכת לדירה שבדמיונה זכרה מהפעם האחת שהתארחה בה. אבל זו הייתה הדירה הלא נכונה.
בלילה לא עצמה עין, בבוקר ניסתה להשיג את יגאל ברשת, וכשנודע לה שלא שמעו ממנו דבר, הבינה שנותרה בבעיה גדולה. מודאגת עד מוות, פנתה בחזרה, קיוותה למצוא את בתה.
שירה הרגיעה אותה, הציעה לה להישאר, ואפילו עזרה לה למצוא מקום. היא סידרה דרך מכרים עבודה זמנית, ולימדה אותה טיפולי תינוקות. הסעיפים של הדאגה פגו מעט. גם האם של שירה החלה לפתע להיעזר בנעמה, קיבלה את עצותיה באמון, התפעלה מהידע והעדכניות. וכך, לאט לאט, נרקמה בבית קטן בשכונת ירושלים חממה חדשה שבה כל פחדי העבר הפכו לסיפורים ישנים, וכל דאגה קיבלה סיכוי מחדש.
לימים, מספרת שירה, יערה גדלה להיות ילדה עליזה וחכמה, ונעמה השלימה לימודיה, מצאה עבודה בארץ וחברה טובה בירושלים. וגם הלב של שירה, שבער לעת ערב אז מרוב אשמה ומתח, נותר חם כלפי אותה תינוקת זרה שכעת הפכה לקרובת המשפחה הקרובה ביותר שלה, והרבה בזכות אותו רגע מסתורי כשנדרשה לבחור, בין פחד לרחמים. חייה הפכו מלאים ומלאי משמעות, וכולן זכרו כי כל נס מתחיל לפעמים בטעות קטנה ובדלת שנפתחת.
