הילד של יגאל…
הסיפור הזה התרחש לא מזמן, בדירה נעימה בקומה רביעית של בניין תשע קומות בתל אביב. שם גרה לה גמלאית צעירה, עובדת וחברותית, אישה בודדה בשם דבורה.
חייה של דבורה היו רגועים ושגרתיים: קצבת זקנה, עבודה במשמרות במרפאה פרטית, כמה חברות טובות, ביקורים תכופים אצל נכדיה ועוד עזרה לאמה הזקנה שגרה לבדה ברמת גן.
גם אותו היום לא בלט במיוחד. בבוקר דבורה התקשרה לאמא לבדוק מה שלומה. יום רגיל. יום חופשי מן המשמרות הרי דבורה בכל זאת בתפקיד במרפאה אחת, עונה לטלפונים, קובעת תורים ותמיד בעצמה בקשר עם המטופלים.
ומה היום? כמובן להכין אוכל ולקפוץ לאמא, כמו כל יום. זה כבר טקס מעייף, הגורם מבטים לשמיים ונשיפות ארוכות. הליכה קצרה רק כמה בתים משם, לא בעיה. לבשל גם לא. הרי יש במקרר של אמא חמין מאתמול ועוגה מעשה ידיה. רק הקומה החמישית בלי מעלית… איזה מאמץ.
והכי קשה התלונות של אמא. לשמוע שוב ולפרטים גדולים וקטנים על שלבי הכאב מלוּוים בשלל השפעות וניסויים רפואיים, תוספות מהחברות של אמא ושאר עצות בלתי נגמרות מתוכניות בריאות בטלוויזיה. דבורה, שבילתה ארבעה עשורים כאחות חדר ניתוח במרכז רפואי חשוב, כבר רגילה לדיונים. אך אמא דווקא, הזדרזה לבטל כל עצה.
“מה את כבר יודעת? איזה מספר לטפל באיזמל, זהו כל ניסיונך?”
עוד צריך לקנות משהו במכולת, בדרך לאמא. דבורה שמה את שקית האשפה בכניסה, ניגשה למראה להניח מעט אודם. אישה בת שישים פלוס ובקושי ניכרות קמטוטים בזוויות עיניה. היתה לה הבעה עדינה, תספורת קצוצה בגוון חום-אפרפר, עגילים בולטים, ואולי רק קצת לחיים נפולות.
“לחם שיפון לאמא צריך, וגם חמאה,” חישבה כשסידרה את השפתון. פתאום דפיקה בדלת.
הכניסה לבניין הייתה מאובטחת באינטרקום. מי דופק כך? אולי השכנה מרגלית. לפעמים היתה באה לשתות קפה. דבורה, עדיין עם האודם, פתחה את הדלת.
מולה עמדה בחורה בהירת שיער עם קוקו, לובשת חולצת פסים וסוודר כהה, ג׳ינס ותרמיל. כל זה זכור לדבורה רק בדיעבד. מה שבלט מיד היו פני הבחורה והילד הרך שכרוך בידיה במגבת חומה.
עיניים עצובות, עצמות לחיים מכווצות, נשימה עמוקה. צעדה צמודה אל דבורה, הגישה את התינוק במבוכה ולחשה:
“זה בשבילך.”
דבורה קיבלה את הילד אינסטינקטיבית, עדיין עם האודם בידה. פתאום הרגישה במשקל. “אלוהים, זה תינוק!” הרכינה עיניה.
כשהרימה את מבטה, הבחורה כבר מיהרה לרדת במדרגות.
“זה הבן של יגאל, אני צריכה ללמוד…” קראה תוך כדי ריצה ונעלמה.
דבורה עמדה עוד רגע בחדר המדרגות, מופתעת, ואז חזרה לדירה. הביטה בשקית הזבל וחשבה לעצמה: “צריך לזכור להוציא אותה, כשאצא לאמא.” בכניסה עמדה גם שקית זרה. לא הבחינה מתי הניחה אותה הבחורה.
אלוהים, תינוק חי בידיה. ומה היא אמרה? הילד של יגאל?
הרי לבן שלה, דניאל, יש אישה וילדים, גר בפתח תקווה. דבורה בתל אביב. בעלה המנוח, יוסי, נפטר לפני חמש שנים.
המבוכה השתלטה. הילד זז בידיה. במהרה הניחה אותו על הספה, פתחה את המגבת: חליפה beig׳ בד, תינוקון קטנטן עם מוצץ ירוק בצורת צפרדע. בן חודש, לא יותר.
“נו נו, מתוק!” היא ליטפה אותו, הוא ינק שפתיים וחזר לנמנם.
אולי במזוודה תמצא תשובות. פתחה בקבוקונים, קופסת פורמולה, חיתולים ובגדים קטנטנים. היו אפילו בגדי תינוק חגיגיים. ועדיין איזו תחושת ציפיה שתחזור הבחורה לקחת את הילד ולבקש סליחה. ואז תחזור השיגרה: זבל, מכולת, אמא…
דבורה גמרה להתאפר, ניגשה לחלון לצפות. אבל הבחורה לא הופיעה, והילד התחיל להתלונן. דבורה נותרה מבולבלת: אסור בכלל להאכיל? להחליף חיתול? האם זו זכותה? התלבטה. לבסוף עשתה כפי שידעו ידיה החליפה, האכילה, ליטפה.
לאט-לאט הבינה התינוק ננטש אצלה! מי זה יגאל? הרי דניאל היה קצת קל דעת בצעירותו, הביאה הביתה חברות אבל עכשיו נשוי, חייו מסודרים, קנה דירה, רכב חדש, ילדים נבונים…
“מתוקה, נגבה אותך, די לבכות”, מלמלה לדמות הוורדרדה. האם אמך נטשך?
בעודה עוסקת בילדה, צלצל הטלפון. זו היתה אמא.
“מדוע לא ענית? כבר במכולת?”
“עוד לא, אמא.”
“אני רוצה אגסים רק את האדומים עם החלק העליון הדק. זוכרת אותם מהשבוע שעבר?”
“כן, אמא. אזמין כאלה.”
“ואל תשכחי הם צריכים להיות רכים.”
דבורה ניסתה להמשיך ולטפל בתינוקת. ובראשה חישבה את הזמנים: דניאל נסע לאילת באוגוסט, אולי שם הציג עצמו כ’יגאל’? אבל הוא נראה כמו אדם אחר, איש משפחה מסור. אך אולי… מי יודע באמת מה בלבבות.
היא תפסה עצמה בבלבול: לחייג לכוחות ההצלה? אך אם זו אכן בת-דניאל? אם כן איזה בושות! אשתו לא תסלח, הילדים…
אך הילדה ביניקה שלה, מרוכזת וקטנה, הפיגה חששותיה דבורה התרככה. לוּ ילדה מזמן לא טיפלה. כשהקטנה נרדמה, ניסתה לחייג לבן שלה, שנותר לא זמין.
לא רצתה לסבך את בנה כמו שחששה. גם קיוותה שהבחורה הצעירה תחזור. נראתה סטודנטית פשוטה, לא טיפוס שוליים. חסכה מאמא סיפורים לא רצתה לשמוע אסונות ונבואות אפוקליפטיות.
התקשרה לנכד, שגילה שהאבא נסע לפרויקט גז בצפון, יחזור רק מחרתיים. רק מתקשר הביתה בערב.
“סטס, לפחות תדאגו לעדכן אותי…” התלוננה דבורה, אך ידעה שסדר יומו לחוץ ואין בידו לעדכן אותה כל הזמן.
היא שוחחה עם כלתה, רעות, שתמסור לדניאל להתקשר. “קרה משהו?” שאלה רעות. “סתם, חשוב לי, תגידי לו בבקשה.”
לשקר לאמא המציאה תירוץ: “נקעתי את הרגל, היום אשאר בבית. חמין יש ומספיק לחם.” אמא לא נרגעה, הציעה לבוא אליה והיא בקושי בקומה חמישית…
הקלות של הבדידות חזרה אל דבורה. הורידה את המכנסיים הלבנים, לבשה שמלת בית, התישבה לצד התינוקת ושקלה מה באמת תעשה.
האמת, עמוק בלב, הפחד מהבנאדם הלא נכון. אולי דניאל באמת עשה טעות? לא רצתה ליסוע למשטרה, להסביר. העדיפה לנסות עוד זמן.
התקשרה לחברה הוותיקה, מרים. “מרים, תקשיבי עזבו לי תינוק אצל הדלת…”
מרים מיד חשבה על פתרונות, כמו בלשית, קבעה להגיע אחרי העבודה, “אל תילחצי, דבורה, נברר. קודם כל אל תעשי שום דבר נמהר.”
“להתקשר למשטרה?”
“תחכי, אולי זו טעות בזיהוי. צריך למצוא את יגאל.”
“יגאל? בפורטלנד אין הרבה יגאלים…” שיחקה בציניות מרים.
דבורה בילתה את היום בטיפול בתינוקת, שלמדה בגוגל מהו מרווח ההאכלה ועשתה עיסוי, רחצה והכל עם שירים וליטופים.
“כואבת לך עוד הרגל?” אמא צלצלה בערב. אך דבורה היתה בטוחה שעד מחר הכל יסתדר, כי מרים בודקת הכל.
מרים הגיעה, חיפשה את בגדי התינוקת, החלה לדפוק בדלתות השכנים. “אמרי להם שאת מחפשת את יגאל… אולי זו טעות דירה.”
בתוך שעה מצאה שכן ששמו יגאל בקומה השישית לפחות נראה התואם המבוקש.
“כנראה פשוט בלבול קומה,” חייכה מרים, “בואי נעלה.”
עלו לדירה של השכן יגאל. פתחה הדלת אישה זקנה קטנה וקימטה מצח. “יגאל! שוב באו אליך…”
יגאל יצא, בחור נמוך, עם זקן מדובלל. “באמת חיפשתן טאבלט?” שאל מופתע.
“טאבלט? לא ממש. אתה בטוח שאין לך איזה הקשר לילדה שהשאירו אצל דבורה?” דבורה שאלה בעדינות.
“ילדה? מה פתאום. אין לי ילדים.” אמר נבוך, “אפילו לא היתה לי חברה חוץ מהאינטרנט…”
“אם תרצו לעזור אני בלוגר ואפשר להעלות פוסט, אולי זה יעזור…”
“דיי, תודה רבה,” דבורה פסלה, עדיין חששה שחס ושלום זו הילדה של דניאל.
בנה לא התקשר, הכלה שכחה. “יאללה, מחר אתקשר למשטרה…”
אבל לאורך הלילה, לא נרגעה. פגש מחדש את פני הצעירה ההיא המבט, הייאוש, התקווה. ומה יקרה לילדה אם תפנה למשטרה?
היתה זו לילה קשה ינקות, החלפת חיתול, נדודי שינה. בבוקר הבטיחה לאמא שתגיע, עשתה לכאורה סדר יום רגיל.
אפילו נהנתה לקפוץ עם הילדה למכולת. הבעיה לעלות שוב חמש קומות ושוב להסביר לאמא.
“מה זה הדבר הזה?”
“מי זאת? לא מה מי. תראי איזה חמודה…”
“מאיפה הבאת אותה?”
“השכנה נתנה לטפל, תראי איזה מתוקה…”
“ככה לוקחים ילדים בלי לדעת את שמם?” אמא נזפה.
כשחזרה הביתה, קיבלה פתאום סמס הפעם דניאל אונליין!
התיישבה, התקשרה וסיפרה את השתלשלות העניינים. “מה פתאום אני? הכול טעות, אל תהססי תתקשרי ישר למשטרה!”
“כן, פשוט הייתי חייבת לשתף, מין מחשבה ש… אולי זו טעות, אבל הילדה פשוט כזו חמודה…”
“די להשתטות, אם מישהו יחפש אותך תעדכני.”
דבורה הרגיעה אותו אך מיד חזרה אל הילדה, מחליפה, מאכילה וטורחת. “אוי, אצטרך להיפרד ממנה…”
בערב, בעודן ישנות, טלפון:
“איפה היא? למה לא אמרת לי מיד?!” נשמעה בצרחות זו הצעירה מהיום הקודם. “הילדה, איפה הילדה שלי?”
דבורה נדהמה. הזמינה אותה אל הבית.
היא הגיעה, מתנשפת, מזיעה, שערה פרוע, בגדיה דלים.
“היא אצלך, נכון? צריכה לדעת איפה…”
דבורה הכניסה אותה פנימה, הצביעה על התינוקת שישנה.
כשזיהתה את ביתה, הבחורה נשברה ובכתה ללא הפסקה. דבורה השקתה אותה תה, נתנה תמרים ועוגה, פעילות רפואית כראוי.
שמה היה שירה, וגם לילדה שם עברי נאה, אילת. סיפור פשוט סטודנטית לרפואה ממושב בערבה. בילדותה היתה חלומה להיות רופאה. הכירה את יגאל, “בחור תל אביבי”, אשר הבטיח הבטחות, נשארה פעם אחת אצלו בדירה, בשאר הזמן קיוותה שיתמוך. עבר פתאום לחיפה, הסיר כל קשר.
בבית האם הגרושה ניסתה אך האב התכעס. חיה בחדר משותף במעונות, את המעט שסייעו לה קרובות רחוקות. התעקשה להמשיך את הלימודים כדי לסיים את המסלול. הילדים של יגאל דממה. ניסתה לכתוב לו אך לא רצה בשום שמץ לשמוע עליה ועל הילדה.
הילדה נולדה בתל אביב. מקום במעונות לא קיבלה ונשארה אצל חברה, עד שנאלצה לעזוב. ואז, ביום של לחץ, כשהצטברו הצרות והמצוקה, נזכרה בהבטחות האם של יגאל שהאם “תעזור לילד”. פשוט הלכה והשאירה את אילת בידי דבורה.
רצה הגורל, והדירה הייתה דירה שונה, בעיר אחרת.
בלילה הבינה זו אשה זרה לגמרי. בבוקר התפרצה וחזרה.
דבורה חיבקה אותה, אמרה “לאינטואיציה של אם אין שקר.” ובסוף הזמינה אותה להישאר.
“דעי, שירה, אצלי תישארי עם אילת חודש לפחות. תסיימי את הבחינות, תתחילי לעבוד. גם אני חיפשתי בעבר עוזרות לדירה, דניאל ביקש והנה, הגיע היום. תראי כמה טובים יכולים להיות החיים…”
לאט-לאט התרגלו. אילת גדלה יפת תואר, שירה השלימה בהצלחה את הלימודים. דבורה הוסיפה לטפל בה, ואמא של דבורה אמרה בגאווה על שירה “היא עם הידע החדש, היא חכמה!”
הן הפכו למשפחה מסוג חדש. אחרי הלימודים שירה קיבלה משמרות במד”א, ודבורה עזרה לה עם הטעויות הקטנות. גם יגאל מהשכונה גילה סבתא שזקוקה לעזרה, ושירה הפכה להיות מאחות זמנית לכתובת משפחתית.
כך, בקומה הרביעית בתל אביב, צמח שורש חיים חם, בין נשים שלא הכירו. ולפעמים, בבית קפה בקצה הרחוב, היתה דבורה מהרהרת בלב: “החיים כמו פלאפל חם באביב תמיד מפתיעים, לעיתים שורפים את הלשון, אבל בסוף מתוקים ומשביעים.”
