זה הילד של יגאל…
הסיפור הזה התרחש ממש לאחרונה, בדירה מטופחת בקומה הרביעית של בניין תשע קומות ברחובות. גרה שם פנסיונרית צעירה, עובדת, אישה בודדה בשם עינב.
חייה של עינב התנהלו בסדר מופתי ולא ניבאו שום דרמה יוצאת דופן: קצבת זקנה, עבודה במשמרות במרפאה פרטית, חברות, ביקורים קבועים אצל הנכדים וניהול שיגרת עזרה יומיומית לאמה הקשישה שמתגוררת בנפרד.
גם היום היה יום רגיל מהסוג הזה.
בבוקר היא התקשרה לאמא, לברר איך היא מרגישה.
כן, יום רגיל. שבתון עבורההיא עובדת עשרים וארבע שעות כל ארבעה ימים, בתור מזכירה במרפאה, עונה לטלפונים ומנהלת את התורים.
והיום? צריך לבשל, לעשות קפיצה לאמא הרגל יומיומי שמעייף, כזה שמרימים ממנו עיניים לשמיים ונאנחים עמוקות.
ההליכה שני בניינים בלבד, לא רציני… גם לבשל זה לא עניין. מה גם, שאמא נשאר לה תבשיל מהיום הקודם. רק לעלות חמש קומות בלי מעלית… אווו!
ועוד להתכונן לנאום התלונות של אמא ולהאזין לכל תיאור הכאב, התסכול והעצות של השכנות ושל שדרניות בריאות בטלוויזיה.
העצות של עינב נדחו תמיד בגיחוך, כאילו היא בלתי מקצועית ונטולת הבנהלמרות שהייתה אחות חדר ניתוח ארבעה עשורים בבית חולים גדול.
מה את כבר מבינה! איזה פינצטה להחזיק?
וגם בסופר היא צריכה לעבור, בדרך לאמא. היא הניחה את השקית פח בסלון, ניגשה למראה לסדר שפתיים. לאישה בשנות השישים לחייה, עינב נראתה צעירה: כמה קמטוטים בצדי העיניים, אבל פנים עדינות, תספורת קצוצה אפורה ועגילים גדולים. כן, אולי הלחיים קצת צנחו…
“לחם שיפון לאמא צריך, וגם חמאה,” חשבה לעצמה בזמן שהשתמשה בעפרון שפתיים, ופתאום נשמעה דפיקה בדלת.
הבניין היה עם אינטרקום. מי זו יכולה להיות? אולי השכנה טובה, רותי. לפעמים עינב מזמינה אותה לתה.
עינב, עם השפתון בידה, פתחה את הדלת.
עמדה שם בחורה בלונדינית, קוקו, חולצה פסים, ג’קט כהה, ג’ינס, תיק על הגב. רק אחר כך עינב ייזכר בפרטים האלה. עכשיו ראתה רק את פניהועל ידה פעוט עטוף בשמיכה חומה.
עיניים מצומצמות, פנים מתוחות, נשימה חדה, צעד אחד קרוב, והילדה דחפה לה את הצרור.
זה בשבילך!
עינב תפסה את הילד אינסטינקטיבית, עדיין עם השפתון. הרגישה את כובדו, הביטה למטהאלוהים, תינוק!
וכששבה להרים עיניה, הבחורה כבר ירדה במדרגות.
עינב יצאה למדרגות, לא מבינה למה נתנו לה תינוק.
זה הילד של יגאל, אני חייבת ללכת ללימודים… קראה הבחורה במדרגות, הרגליים שלה דוהרות למטה, דלת הכניסה נסגרה מאחור.
וזהו.
עינב עוד עמדה שם, מצפה אולי שהבחורה תחזור. אחר כך נכנסה חזרה, ראתה את השקית של הפח וחשבה לעצמה: “רק לא לשכוח לזרוק בדרך למכולת…”
בכניסה חיכתה לה עוד שקית. היא לא שמה לב מתי הניחה אותה הילדה.
אלוהים אדירים! תינוק חי! ומה היא אמרה? הילד של יגאל? בטוח אמרה יגאל?
ידיים רועדות, עינב נכנסה לסלון, הניחה את התינוק על הספה. כן, הבחורה אמרה בוודאותיגאל.
אלוהים, איזה יגאל?
יש לה רק בן אחדאמיר. נשוי, שני נכדים לעינב, והם חיים עם אשתו ברמת גן, והיא כאן ברחובות.
בעלה של עינב, רון ז”ל, נפטר לפני חמש שנים.
מבולבלת. פתאום התינוק זז בידיה. אוי!
היא פרשה את השמיכהבגד תינוקות קטן בצבע בז’, תינוק פעוט עם מוצץ קשוח ירוק דמוי צפרדע. אולי בן חודש, לא יותר.
נו נו, קטן שליליטפה, והתינוק המשיך לנמנם בשקט.
עינב החליטה לחפש תשובות בשקית הזרה. בפניםשתי בקבוקי תמל, קופסת מטרנה, חבילת חיתולים ובגדים לתינוק.
עדיין הרגישה שהיא מחכהאולי עוד רגע תישמע דפיקה, הבחורה תחזור, תיקח את הילד, תתנצל, והיום ימשיך כמו תמיד: פח, מכולת, אמא…
היא אפילו השלימה את האיפור, נעמדה ליד החלון, מחפשת את הבחורה.
איפה היא? איזה חוסר אחריות!
אחרי זמן-מה התינוק החל לבכות. עינב עמדה מעליו, מגושמת: זה לא התינוק שלה, יש לה בכלל רשות לגעת? להאכיל? הראש מתוסבך, היא שוב ניגשה לחלון. חיכתה…
אבל היה חייבת להוריד את בגדי התינוק, להחליף חיתול.
כשהחלה לעשות זאת, נחתה עליה התחושת אחריותהאם נטשו לה ילדה?
יגאל… יגאל…
אמיר שלה אהב בילדותו להשתולל. היא כעסה עליו לא פעם על זה שהסתובב עם בנות, אבל הוא נשוי באושר, שני ילדים, לאחרונה גם גמרו לשלם משכנתא, קנו רכב, הילדים גדלו…
את תהיה בסדר, קטנה. אל תבכי, תכף נחליף.
אלוהים, האם האמא הִפְקִירָהָ אותה?
למרות הכל, הידיים זכרו: בקלות סידרה חיתול, הלבישה את בגדי התינוק, הרימה את הילדה ובישלה תמל.
קו טלפון נשמע. עינב התקשתה לעבור לענות.
מה לקח לך כל כך הרבה זמן לענות? זו הייתה אמא שלה.
מה רצית, אמא?
כבר היית במכולת?
עוד לא.
אני צריכה אגסים. אבל לא כמו הקודמים, אלא ההם, עם הראש הדק והצבע האדום בצד…
טוב, אמא.
אל תשכחי לבדוק שהם רכים, לא כמו בפעם שעברה…
התינוקת בפניה זזה, התפתלה וברחלה.
טוב, אמא…הבנתי.
מה יש אצלך שם?
טלוויזיה.
אז תכבוי אותה ותצאי כבר! יחטפו לך את הלחם!
עינב ניתקה, נענעה את הילדה בעדינות, קראה להסבר על המטרנה.
לא, היא חייבת לעשות משהו עם זה!
אמיר!
“סוף מאי עכשיו. זה אומר…” עינב ניסתה לחשב חודשים.
בדיוק! באוגוסט אמיר היה בשליחות בצפון. אולי הציג עצמו כ’יגאל’? ירד כל כך נמוך לשקר כזה?
אולי, אם היה סטוץ. בפרצוף שלו רואים רק אחריות, אבל מי יודע…
הורידה טיפה על הידחם, שמה מתחת לברז קר.
היד כבר התעייפה מההחזקת התינוקת. כן, כבר שכחה איך זה. פעם הייתה מרימה גם תשעה קילו…
מה עושים? אולי לצלצל למשטרה? אבל חששה.
ואם זו בת של אמיר? הביטה יותר מקרוב על הילדה. דומה קצת לנכדה, מיקה.
ואם כן… אז מה? סקנדל, אשתו בחיים לא תסלח לו. מה עם הילדים?
אפילו לחשוב על זה מפחיד.
הילדה ינקה בחיוך, עיניה נעצמות בנחת. עינב התרגשה, נזכרה עד כמה התגעגעה לתינוקות קטנים.
כשנרדמה, עינב הניחה אותה בזהירות, הלכה למטבח והתקשרה לבן. לא זמין.
אוף…
עינב החליטה לא למהר. לא רצתה לסכן את הבן. ואולי הבחורה תחזורנראתה נורמלית, ילדה שקטה, סטודנטית כנראה.
רק לא לספר לאמא! אילו אזהרות, מהפחדות, חפירות היו מחכות לה.
התקשרה לנכד הבכור, טל, התברר שאבא שלו נשלח לעבודה בגליל, אין קליטה, יחזור רק בעוד יומיים, מתקשר לאמא בערבים והכל בסדר אצלו.
הייתם יכולים לעדכן אותי! נזפה עינב בטל.
הרי ידעה שנוסע המון, לא מדווח לה על כל דבר.
ניסתה להתקשר לכלתה, מאיה, וביקשה שתמסור שתבקש מאמיר להתקשר אליה בערב.
קרה משהו?
לא, פשוט אני ממש אשמח לשיחה, מאיה.
מאיה הבטיחה.
אמא, נפלתי, נקעתי את הרגל, אז לא אגיע היום, שיקרה שוב לאמא
אבל יש לך מרק במקרר, וגם לחם…
אמא נאנחה, שאלה שאלות, איימה לבוא בעצמה (חמש קומות זה קשה), דאגה והתקשרה שוב חמש פעמים.
אחרי שהורידה את הטלפון, עינב התפנקה לה, פשטה את המכנסיים, לבשה שמלת בית, התיישבה ליד הילדה ולקחה זמן למחשבה ראשונה ביום.
לא, כנראה התבלבלה לחלוטין כשהסכימה לקחת את הילדה. לפעמים משאירים תינוק על הסף. כך קרה.
אז למה לא לדווח עכשיו? מרגיש פחד על הבן, למרות שהוא לא יגאל. אולי באמת שיקר?
היא לא רצתה להיגרר למשטרה, להסביר, להסתבך. ומעבר לזה, משהו בהרגשה לגבי הבחורה לא נתן לה מנוחה. המבט הזהשל אם נואשת, על הקצה.
הייתה חייבת להתייעץ עם מישהי. מי אם לא חברה ותיקה?
תמר, את לא מאמינה! השאירו לי תינוק!
תמר לא נבהלה, התחילה לתחקר, הבטיחה לבוא בערב.
בלי פאניקה, עינב, נברר. לא למהר עם המשטרה.
את חושבת לא להתקשר?
חכי רגע, צריך למצוא את יגאל.
איזה יגאל?
אבא של התינוק. אולי יש יגאל אצלכם בבניין?
מאיפה לי לדעת, מעל חמישים דירות, תשע קומות. אולי התבלבלה בדירה?
אולי. ואולי אמיר הסתבך. תבררי איתו.
כל היום עינב טיפלה בילדה, חיפשה באינטרנט איך להאכיל, והתחילה לפעול לפי ההנחיות. עשתה עיסוי, השרתה רוגע, רחצה, אפילו שרה שיר ערש.
מה עם הרגל? ומה מחר? אמא שאלה.
אבל עינב הייתה בטוחה שמחר תסתדר, והבטיחה לבוא.
בערב תמר הגיעה והתחילה בחקירה. בדקה בקפידה את כל ציוד הילדה ושאלה את השכנים, תוך שהיא מספרת שקרים קטנים על איזה מכתב ליגאל…
יש! התרגשה תמר, טרקה דלת.
לאט, תמר! רק הרגע הילדה נרדמה!
אה, תינוקות ישנים כל הזמן,הציצה, הילדה בטח התעוררה, מצאתי! לחשה פתאום תמר.
התברר שבקומה שישית בבניין גר יגאל, שרלוונטי בתיאוריה.
אני בטוחה שהיא התבלבלה בקומה, לחשה בשמחה, בואי!
לאן?
לברר, ליגאל, קבעה תמר בחדות.
ואם הוא יתכחש?
תמר, זה מגוחך. נבוא, והוא יחשוב שהשתגענו.
את רוצה לדעת את האמת או לא?
רצתה. הרדימו את הילדה. עלו רגלית, דפקו בדלת.
מי זה? קול זקן.
אנחנו מחפשות את יגאל, ענתה תמר.
דלת פתחה זקנה מסורבלת, רטנה והלכה פנימה:
יגאל! שוב באו אליך…
יגאל הופיע בחור ממוצע, נמוך, עם זקן.
שלום, באתן בשביל הטאבלט?
טאבלט? לא, בעניין אחר. שלום, תראה, אצל עינב הילד שלך במקרה נמצא.
הבחור המום, מבולבל מסתכל על שתיהן.
תינוק? זה לא שלי.
אבל אתה יגאל היחיד כאן, לחצה תמר.
אין לי ילדים! גמגם בתדהמה.
אולי שכחת רומן קצר צרפתי? שאלה בעדינות עינב.
רק אינטרנט יש לי. לא, אתן מתבלבלות, אמר, איך קראו לבחורה?
לא הציגה את עצמה, אמרה עינב בעצב, מצטערים, כנראה טעינו.
בדרך למטה נזכר יגאל, הציע לעזור בפרסום מודעה בפייסבוק, אבל עינב מיאנה.
איזו נוחות אצל הדור הזה! גיחכה תמר.
ברור שלא שיקר, עינב הסכימה.
אמיר עוד לא חזר עם הודעה. התקשרה למאיה:
שכחתי אמא! רצה לבריכה עם מיקה, סידורים עם טל, אמיר התקשר… היה לי יום נורא.
אם רק היית יודעת, כלתי!
“מחר אתקשר למשטרה,” חשבה עינב.
וכששכבה לישון, הבינההמבט האנושי של הבחורה לא עוזב אותה. מה יחכה לילדה אם תדווח?
הלילה היה קשה. כל חסר תנועה של התינוקת העיר אותה, טיול ארוך בידיים, הכנת תמל, ולבסוף נרדמו שתיהן יחדיו.
הבוקר התחיל עם שיחת אמא.
מה עם הרגל, תבואי?
הביטה בחלון, בילדה, ענתה:
אבוא.
ואל תשכחי אגסים…
בסוף צריך להוציא תינוקת לטייל. קשרה מטפחת כחלקי קנגורו, הרגישה תחושת אימהות, הלבישה אותה בבגדים חדשים, יצאו לסיבוב במכולת.
אפילו נהנתה, לא ללכת לבד. רק… חמש קומות, אוף.
מה זה? שאלה האמא.
לא מה, מי… קחי את השקיות, והניחה את הילדה בסלון.
מאיפה?
זה זמני, עוזרת לשכנה עם הנכדה שלה, שעתיים גג.
ומה עם הרגל?
עבר.
ושתיהן התפלאו מהילדה, ושוחחו עליה בלבד. לראשונה לא היו תלונות!
תראי איך היא תופסת אצבע… איך קראו לה?
לא שאלתי, זה לשעה.
ובהלוך עינב חשבה, אולי תבחר לה שם. למה? לא ברור, אבל פתאום חשוב.
בבית, בוםסמס: “זמין!” אמיר!
התיישבה עם הילדה והרימה טלפון.
מה, מה?! אמא! אני נשוי, מה פתאום, הופתע כאשר סיפרה.
אבל את הילד נתנו לי. חשבתי שאולי יגאל זה אתה…
אמא, אני אמיר, ככה קראת לי. טעות. תצלצלי למשטרה. אני אתקשר עכשיו?
לא, אני אטפל בזה. סתם חששתי… זו ילדה טובה…
עדיף שתארחי את הבן של השכן במקום… אני לא רגוע.
אבל עינב לא התקשרה. הילדה דורשת תמל, חיתול. לא הספיקה.
אחר כך תעדכן את תמר, ואז…
אוי! צריך למסור אותה. איפה? בטח יפנה אותה למשפחת אומנה. באיזה מוסד? אין מקום טוב יותר מזה אצלה, היא חושבת.
אבל… מחר עליה לעבודה. זה גם פלילי… להחזיק ילד לא שלך בלי לדווח.
נאנחה, עסקה בה, הילדה נרדמה איתה. איזה ימים מלאים וטובים!
שתיהן נרדמו, הילדה בזרועות עינב.
ואז, דפיקה דחופה בדלת. עינב נבהלה. פתחה.
איפה היא? מסרת אותה? למה לא אמרת לי?
על הסף עמדה, מתנשפת, אותה בחורה. עיניים טרוטות, שיער פזור, רק גופיה ומכנסי ספורט דקים למרות קרירות הבוקר. רועדת, כולה.
למה לא עדכנת? שאלה נואשות.
כנראה בגלל שזה אני, אבל עזבת ממש מהר.
תראי, את יודעת איפה היא, נכון? במבט תחנונים שנוקב.
הרימה ידה: בואי.
הובילה את הבחורה פנימה, הצביעה על הילדה.
כשראתה את בתה, התיישבה על השטיח ופרצה בבכי היסטרי. עינב הרימה והשקתה אותה מים וטיפות, ומאוחר יותר תה במטבח.
תאכלי, שוקולד. שלא תתעלפי לי פה, עינב, עם הידע הרפואי, ידעה איך לעזור.
בין בכי לסיפור, סיפרה. הבחורה נעמה, הבת שלהאלה.
סיפור שיגרתי: אהבה גדולה עם יגאל מהאוניברסיטה, הוא הבטיח חתונה, היא ביקרה בדירתו רק פעם אחת, היה נדיב במילים אחר כך נעלם, חסם אותה. הגיעה אל עינב בטעות דירות בבניינים דומים.
היא חשבה שאמא שלו תעזור, בדיוק כמו שהבטיח, והיא הייתה מיואשת. בדמעות רצה לאוטובוס, בילתה לילה בבכי.
בבוקר כתבה לו הודעה הוא לא ידע על הילדה. פחדה שימסרו אותה לרשויות.
במקביל, הסתבר שיגאל של נעמה בכלל גר בבניין אחר, דירה 21, שכונה מקבילה.
ואמא שלו נראת בדיוק כמוך. אותה תספורת… אוי, מה עשיתי! הסתירה פניה.
אומרים: הטיפשות הגדולה ביותרלוותר על היצירה שלך. הסתכלתי על אלה שלך וחשבתי, מי תוותר עליה? טוב שחזרת.
מה עכשיו? תחפשי את אמא של יגאל?
לא, די. היה לי די והותר ליום אחד. אשאר באוניברסיטה, אחזור למעונות.
כן. רק תישארי לילה. אני לבד, והבן כבר מזמן מבקש שאארח מישהי. תישארי כאן.
אין לי כסף לשכירות. אהיה במעונות עד הבחינות, אחר כך אולי לדודה, נראתה חסרת ביטחון.
תישארי, לפחות עד אחרי המבחנים. מתי המבחן הבא שלך?
עוד יומיים.
נעמה התמקמה בכורסא, עינב סידרה לה שמיכה, הציע לה אוכל, התחננה שתנוח.
מחר אני בעבודה, את לבד עם אלה, יש מספיק אוכל ויש תמל. את אמא, תניקי! הבחינה שעינב כבר ישנה, וגם הילדה.
תמר, זה לא של אמיר. הוא התקשר. וגם לא של השכן. תביניהיא איתי. והאם חזרה.
מהמזל שלא התקשרתי למשטרה!
החלב לא הלך לאיבוד. נעמה עברה את הסמסטר בהצטיינות. היא התחברה לאמו של עינב למדה לטפל בה, ואפילו אמא של עינב קיבלה את עצותיה בהערכה: “היא בטח למדה לפי הספר!”
אחרי הבחינות התחילה לעבוד, עינב מצאה לה תורנויות במד”א.
והשכן יגאל גילה שהסבתא שלו ממש נהנית מטיפול יומיומי של נעמה.
ובסוף הקיץ? נעמה עברה עם אלה קומה אחת למעלהלטפל בסבתא של יגאל ולעצב מחדש את תסריט חייה, ביד אוהבת וזהירה, כרפואה לטראומות האהבה ובניית התחלה חדשה.
