זה היה אחד מאותם בקרים שקטים, כשהעולם כאילו עמד מלכת, עטוף בשכבה לבנה ורעננה של שלג. בדיוק יצאתי מהדלת, מוכן להתחיל לפנות את החנייה, וכשנשפתי את האוויר הקר הרגשתי את השקט מסביב. פתאום הופיע רכב בקצה הרחוב. הבחנתי שזה היה הדואר, וכשקצת התקרב זיהיתי את שלומי הדוור הקבוע שלנואיש תמיד חביב עם שלום לבבי כל יום.
בדרך כלל שלומי יורד לרגע, משאיר מכתבים וחבילות וממשיך הלאה. אבל הבוקר הזה קרה משהו שונה. הוא החנה את הרכב, ירד עם כפפות ועפיץ קטן, וניגש דווקא לקצה החנייה שלי, שם השכבה של השלג הייתה הגבוהה ביותר. עמדתי עם המגרפה ביד, קפוא במקום, מתבונן בו דרך החלון, לא מאמין למה שאני רואה.
יצאתי החוצה והתחלתי להתקרב אליו כדי להודות לו, והוא חייך חיוך רחב ואמר בשקט, “עזוב, זה לא ביג דיל. חשבתי לחסוך לך קצת זמן היום.” ואז הוסיף, “הרי זה הדברים הקטנים, לא?”
הוא קפץ בחזרה לאוטו שלו והמשיך לדרך, כאילו לא קרה כלום.
עמדתי רגע, אוחז במגרפה, בוהה אחריו. זו לא הייתה מחווה מרשימה או דרמטיתפשוט מעשה קטן של נדיבות. בשבילי זה היה הרבה מעבר למה שהוא ודאי תיאר לעצמו. אף אחד לא ביקש ממנו, והוא ממש לא היה חייב לעשות את זה, אבל הוא עשה וזה שינה לי את כל היום.
באותו רגע קלטתי משהו חשובקל להיתפס במרוץ של החיים ולחשוב רק על הבעיות הגדולות, אבל דווקא המעשים הקטנים, אלו שנראים אולי חסרי משמעות, הם אלו שממש נשארים בלב. שלומי לא חיפש תשומת לב או תודה. הוא פשוט עשה מה שנראה לו נכון. ולי זה הזכיר שבסוףטוב לב אמיתי תמיד מוערך, גם אם נדמה שהוא קטן.
חשבתי על כל הפעמים שהייתי מרוכז בעצמי, עד שפספסתי הזדמנויות קטנות לעזור לאחרים. המעשה של שלומי נתן לי השראה ושם לי למול העיניים את החשיבות שבשמירה על עיניים פקוחות לעזורלא רק כשצריך, אלא גם כשיוצא במקרה.
בהמשך אותו היום פיניתי את שארית החנייה, אבל הופתעתי לגלות שהשלג כבר לא הרגיש כל כך כבד, והעולם כולו היה מואר וקליל יותר. מאותו יום, אני מנסה בעצמי למצוא את ההזדמנויות לעשות מעשים קטנים כאלה בשביל אנשים מסביביכי אם שלומי עשה את זה, אין סיבה שאני לא אעשה.
אז לכבוד אותם רגעים קטנים שלא יופיעו בחדשות, אך הם אלו שבאמת הופכים את העולם למקום טוב יותר. לפעמים, הדברים הכי קטנים מסוגלים לשנות הכול. מאז, בכל פעם שאני פוגש את שלומי בבוקר המקפיא או בצהרי היום, אני זוכר שהחיוך שלו לא סתם מחמם את האצבעות אלא גם את הלב. השלג חוזר ונערם כל חורף, אבל האור הקטן שהוא הדליק אצלי ממשיך לבעור. מי היה מאמין שמפגש אקראי בשלג יהפוך אותי לאחד שמחפש לתרום בלי לצפות לתמורה, להושיט יד בדיוק כשלא מצפים?
ואולי, יום אחד כששלומי עצמו ייאבק בשלולית קפואה ברחוב צדדי, יעצור מישהו אחר ברגע הנכון, יעזור ויחייך, והגל הזה ימשיך להתגלגל הלאהבלי רעש, בלי כותרות, רק אנשים שעושים טוב בעולם. זה כל מה שצריך: נדיבות אחת פשוטה, כדי להפוך יום רגיל לסיפור.







