זה היה אחד מאותם בקרים שקטים בהם העולם כאילו עוצר מלכת, עטוף בשמיכה לבנה של שלג טרי. בדיוק יצאתי החוצה במטרה לפנות את החנייה, כשהופיע במפתיע הרכב של הדוור – תום, אותו דוור שמביא לי כל יום את הדואר. תום הוא בחור נחמד ותמיד אומר שלום, אבל הבוקר הוא עשה משהו שלא ציפיתי: במקום פשוט להניח לי במדרכה את המכתבים והחבילות, הוא חנה, יצא מהרכב והתחיל בעצמו לפנות את השלג שערם בסוף החנייה שלי. עמדתי ליד החלון, המום לרגע. כשיצאתי להודות לו, תום חייך ואמר: “שטויות, חשבתי שזה יחסוך לך זמן. זה הרי הדברים הקטנים, נכון?” הוא קפץ חזרה לרכב והמשיך בדרכו. נשארתי שם, עם המגרפה ביד, מביט אחריו – וזה לא היה איזה מחווה גרנדיוזית או גדולה מהחיים, פשוט מעשה קטן של התחשבות, אבל בשבילי זה היה עולם ומלואו. לא ביקשתי עזרה, והוא בטח לא היה חייב – אבל הוא בחר לעשות את זה, וזה עשה הבדל ענק. ברגע הזה הבנתי: קל להיסחף לשגרה, להתמקד בדאגות הגדולות, אבל דווקא המעשים הקטנים – אלו שנראים לא חשובים – הם אלה שיכולים להשאיר חותם אמיתי. תום לא עשה את זה בשביל שיראו, הוא פשוט היה בן אדם טוב. זה הזכיר לי שגם חסד קטן תמיד מתקבל בברכה. באותו יום פיניתי את שאר החנייה עם חיוך. השלג כבר לא היה כבד, והעולם פתאום נהיה קצת יותר מואר. ומאז, השתדלתי גם אני למצוא הזדמנויות לעשות טוב קטן לאחרים – כי אם תום עשה את זה, גם אני יכול. אז הנה, לכבוד אותם רגעים קטנים – אלה שלא נכנסים לכותרות, אבל באמת עושים את העולם טוב יותר. כי לפעמים, הדברים הכי קטנים משנים את הכול. 😊

זה היה אחד מאותם בקרים שקטים, כשהעולם עמד מלכת מתחת לשמיכת שלג טרי. בדיוק יצאתי החוצה, מוכן לפנות את הכניסה לבית, כשלפתע ראיתי משהו מפתיע – רכב נעצר בקצה הרחוב, והבנתי שזה הדוור שלי, אבי, אותו אחד שתמיד מחלק לי את הדואר. אבי בחור טוב, תמיד עם חיוך וברכת בוקר טובה, אבל הבוקר הוא עשה משהו שלא ציפיתי לו: במקום רק להניח לי את הדואר, הוא ירד מהטנדר והתחיל לפנות בשלג דווקא את החלק הכי קשה בכניסה שלי. עמדתי בחלון, מופתע. כשיצאתי להודות לו, אבי חייך ואמר, “אל תטרח, חשבתי לחסוך לך זמן. אתה יודע, הדברים הקטנים…” ואז עלה לרכב והמשיך לדרכו. עמדתי שם, מחזיק את המגרפה, ולא האמנתי. זו לא הייתה מחווה מפוצצת, רק נדיבות קטנה – ובעיניי זה היה שווה הכל. באותו רגע הבנתי: קל להישאב לשגרה ולבעיות הגדולות, אבל דווקא המעשים הקטנים, אלו שנראים שוליים לאחרים, עושים הבדל עצום. אבי לא עשה את זה בשביל תודה, רק כי הרגיש שזה נכון. זה גרם לי לחשוב כמה פעמים פספסתי בעצמי הזדמנויות לעזור לאחרים. באותו יום פיניתי את כל הכניסה שלי עם חיוך, והשלג כבר לא הרגיש כבד. העולם היה פתאום יותר מואר. ומאז דאגתי גם אני לחפש הזדמנויות קטנות לעזור. כי אם אבי עשה את זה, למה שאני לא? אז הנה, לחגוג את הרגעים הקטנים – אלה שלא זוכים לכותרות, אבל באמת משנים את העולם. כי לפעמים, דווקא הדברים הכי קטנים משנים הכל.

זה היה אחד מאותם בקרים שקטים, כשהעולם כאילו עצר מלכת

00

אני בת 55 ואלמנה כבר חמש שנים: מאז שבעלי נפטר הייתי חייבת להתמודד עם אמת שלא הסכמתי להכיר שנים – לא התחתנתי עם “אבא נהדר” כמו שכולם אמרו, אלא עם אדם ששילם חשבונות וזהו. תמיד החזיקו ממנו גבר טוב כי הוא דאג לפרנסה, אבל אף אחד לא ראה שבפועל אני ניהלתי את המשפחה לבד והשקעתי את כולי בזמן שהוא הסתפק בתפקיד ה”מספק”. כלפי חוץ היינו משפחה מושלמת – הוא עבד ואני החזקתי את הבית, והוא קיבל מחמאות על מה שאמור היה להיות מובן מאליו. רק אחרי פטירתו ולמרות הכאב, העזתי סוף סוף לראות את הדברים כמו שהם ולשאול: למה נשים צריכות כל כך לשאת בנטל לבדן ולהיחשב חזקות מכולם, כשגם להן מגיע שמישהו באמת יראה אותן?

אני בת 55, ואלמנה כבר חמש שנים. מאז שחיים בעלי נפטר

01

אני בת 55, אלמנה כבר חמש שנים – ורק מאז שבעלי נעלם מהחיים, נאלצתי להתמודד עם האמת שהדחקתי שנים: לא התחתנתי עם “אבא נהדר” כמו שכולם אמרו, אלא עם גבר ששילם את החשבונות – וזהו. הוא היה מפרנס טוב, אבל מפרנס זה לא כמו נוכח. אני החזקתי את כל הבית בשתי ידיים, בזמן שהוא היה מתגאה שהוא “המפרנס”. כלפי חוץ היינו משפחה מושלמת – לא היה חסר לנו כלום, אבל בפנים אני עשיתי הכל והוא שיחק אותה גבר למופת רק כי דאג לכסף. עבדתי, גידלתי, דאגתי, והוא היה מגיע, אוכל, מתקלח והולך לראות טלוויזיה. הילדים גדלו עם אמא שעושה הכל ואבא ש”מספק”. הוא לא ידע איזה מידה הם לובשים או איך קוראים למורה. כשהיה צריך משהו תמיד אני, כשחסר משהו – זו אני. הפעלתי את כל המערכת, זכרתי והזכרתי, ניהלתי ודאגתי – ונשחקתי. אבל כלפי חוץ, כולם אמרו: “איזה איש טוב יש לך, העיקר שהוא משלם”. וכשהעזתי לפתח שיחה, שמעתי שוב: “אני עובד, מה את רוצה?” – ואז ירד לי האסימון: אצלו עבודה זה החלק שלו, וכל השאר – אקסטרה שאני אמורה לעשות מאהבה, כי ככה זה “אמא”. כשנפטר, האבל לא היה רק על האדם – היה גם על החיים שגיליתי מחדש: על הבדידות, על עייפות הקיום, על זה שרק אני החזקתי ורק לי אף פעם לא דאגו. היום, חמש שנים אחרי, אני כבר לא מהנהנת למשפט: “אני אבא טוב כי אני מביא כסף”. כי אני יודעת – מתחת לכל זה עומדת אישה שעשתה הכל. זו אני. האבל שלי הוא גם חשבון נפש: להבין שגם נישואים “מוצלחים” בחוץ יכולים לעלות לאישה בגב, בבדידות, בעייפות שאיש לא רואה – כי תמיד היתה “בסדר”.

אני בת 55, וחמש שנים חלפו מאז שהתאלמנתי. מאז שאמיר

03

אני בת 55, לפני חמש שנים התאלמנתי – ומאז שבעלי הלך לעולמו, נאלצתי להכיר באמת שממנה שנים התחמקתי: לא הייתי נשואה ל” אבא מדהים” כמו שכולם אמרו, אלא לגבר ששילם את החשבונות – וזהו. כולם חשבו שהכל מושלם, כי לא היה חסר לנו כסף, אבל בבית הייתי אני זו שסוחבת הכל, והוא הסתפק בלהיות “המפרנס”. הילדים גדלו עם אמא שעושה הכל ואבא ש”מספק”. ההתעוררות באה רק אחרי שנשארתי לבד – כשגיליתי כמה עליי היה רובץ, וכמה בודדה הרגשתי בתוך “נישואים טובים על הנייר”. היום, כששוב אומרים לי: “הוא היה אבא נהדר”, אני יודעת שבעצם הייתי האישה שעשתה את כל השאר – ושבחיי, לא די רק בלשלם.

אני בת 55, ואלמנה כבר חמש שנים. מאז שאלי, בעלי, הלך

07

המעיל הלבן מאז שמריה גדלה בבית הילדים, מגיל חמש, חלמה על משפחה אמיתית — זכרון מטושטש מאמא שנעלמה ובובה שאהבה. הספורט היה המפלט שלה: האולם עם הרצפה החורקת והכדור הכתום שהקשיב לה, הרגעים היחידים בהם הרגישה כמעט מאושרת. הכל השתנה כשנבחרה לנבחרת הכדורסל של העיר וזכתה במדליה – שם שמעה לראשונה ממבוגר זר שהיא מיוחדת. המעיל הלבן שהמתין לה, חדש, יפהפה, כמו שהייתה רואה רק בסרטים ישראליים ישנים, הפך לאוצר הפרטי שלה — מתנה אמיתית, עם תחושת שייכות ראשונה. בקיץ, כשהגיעה למחנה ‘נוער תל אביב’, בלטה בין שאר הבנות במעיל הלא אופנתי וקיבלה הערות מבנות עם ג’ינסים וג’קטים. מריה, למרות הכול, לא וויתרה על הכדור הכתום שלה — והמפגש הדרמטי עם בריונים בלילה היה הרגע ששינה את הכל: כשהגנה בגבורה על דנה, המנהיגה, קיבלה סוף סוף מקום בחבורה, בלב. המציאות נצבעה מחדש כשהתרגלה לאהבה, והמעיל — שעבר מהיד ליד בין חברות כשהן קופאות באירוע הורים חורפי — הפך לסמל לבית ולחיבוק שאי פעם חלמה. וכשבסוף המחנה הציעו לה דנה והוריה לאמץ אותה, גילתה שכל האהבה והחברות שחשבה שזרים לה — סוף סוף, שייכות גם לה.

המעיל הלבן מרום גרה בבית ילדים מאז שהייתה בת חמש.

04

המעיל הלבן מריה חיה בבית ילדים מגיל חמש, בלי לדעת למה באמת הגיעה לשם — זוכרת רק שסבתה לא התעוררה יום אחד, ואמא לא חזרה הביתה. זרועות זרות, קירות צבועים, וריח קבוע של כרוב מבושל שהרגיש נצחי. בתחילה בכתה בלילות, אחר כך פשוט חיה ולמדה, בשקט ובחריצות, מקווה שאולי יביא לה משהו אמיתי. המקום האהוב עליה היה אולם הספורט – גדול, רצפת עץ חורקת, חלונות גבוהים מעל, ורק שם יכלה לרוץ, לקפוץ ולשכוח את הכל. היא הצטיינה בספורט והמורה שלה, גב’ נטלי, עודדה אותה להיכנס לנבחרת הכדורסל, מה שהביא לה הישגים מרשימים, מדליות, ותשומת לב שאישרה שיש לה עתיד מזהיר. אבל כשכולם הלכו הביתה, היא נכנסה לבד לטרמפ עם יו”ר ועדת הספורט, איגור, בפעם הראשונה בחייה, ושם התחיל השינוי. הוא שאל את המורה מה מריה הכי צריכה, וקיבל תשובה – מעיל חדש. במתנה קיבלה מעיל לבן, חדש, נוצץ, שהרגיש שייך לסרטים ולא למציאות שלה, ועוד כרטיס לקייטנת “נוער”. המעיל, שלא נכתב עליו שם אחר, הפך לחפץ הכי יקר לה. בקייטנה כל הבנות לעגו לה – “מעיל של סבתא”, “מהצפון…”, אבל מריה לא ויתרה; כשבנות הסתבכו עם חבורה של נערים מקומיים, הייתה היא זו שקמה לעזור, גיבורה אמיצה, ומאז קיבלה את מקומה בקבוצה — והמעיל שלה הפך לסמל אמיתי של חמלה, חברות ואומץ. השלג הפתיע ביום ההורים, מריה השאילה את המעיל לבנות כדי שלא יקפאו בדרך לפגוש הורים, בתמורה קיבלה מתנות קטנות וחום שקודם לא הכירה. עד שבסוף, דשה, המנהיגה, ואמא שלה, וגם אבא — אותו איגור, רצו לאמץ אותה. מריה בחרה לפתוח סוף סוף את הלב ולמצוא משפחה אמיתית; המעיל הלבן שהיה רק שלה, חיבר אותה לעולם שלם של אנשים, חברות ומשפחה חדשה, וכל מחנה הקיץ לא שכח את הנס — ואותם רגעים קטנים של אושר שבמעיל אחד לבן.

מעיל לבן אני, מרים שרביט, גדלתי בפנימייה כבר מגיל חמש.

02

מעיל לבן מריה גדלה בבית ילדים מאז שהייתה בת חמש, מבלי לדעת בדיוק איך הגיעה לשם—זוכרת רק את הרגע שבו סבתא לא קמה בבוקר, ואמא מעולם לא חזרה. מאז היו רק זרועות זרות, קירות צבועים בריח קבוע של כרוב מבושל שנדמה היה שלא ייעלם לעולם. בתחילה בכתה בלילות, עד שהפסיקה—פשוט המשיכה לחיות וללמוד, בשקט, בהקפדה, כאילו קיוותה שמתישהו המאמץ ישתלם והיא תקבל משהו אמיתי. מתוך כל החדרים, הכי אהבה את אולם הספורט: גדול, עם רצפת עץ חורקת וחלונות מלאי אבק בגובה התקרה, מקסים ומלא הבטחה. שם, כשכדור הכתום החל לקפוץ בקצב קבוע, נשכחו כל הדאגות. ברגעים נדירים של קליעה מושלמת, הרגישה כמעט מאושרת—אבל רק כמעט. אושר שלם, האמינה כמו כל הילדות, אפשרי רק במשפחה. ולמרות השנים בבית הילדים, שמרה לה פינה נסתרת בלב, מיוחדת לרגע הזה שבו אולי תוכל לצחוק ולשמוח עד הסוף. מריה רצה מהר, קפצה גבוה, והכדור נשמע לה. המדריכה, נטע לוי, אמרה פעם: “יש לך אופי של ספורטאית, מריה—נדבר עם מאמן טוב, נראה אם נוכל לסדר לך חוג אמיתי בכדורסל.” וזה באמת הצליח. מגיל שתיים־עשרה השתתפה באימונים קבועים. קודם הייתה בקבוצת השכונה, ובהמשך נבחרת העיר. בסיום אליפות המחוז הייתה השחקנית המצטיינת, עם 32 נקודות למשחק. כשהעניק לה המדליה, אמר יו״ר האגף לספורט, “מזל טוב, יש לך עתיד, ילדה.” דמעות כמעט פרצו מעיניה, אבל הוא חשב שזה מרגש של ילדים. בעוד היא יוצאת לבדה מהאולם אל הלילה, קרא לה: – מריה, למה אין מי שמחכה לך? איפה את גרה? – בבית הילדים מספר שלוש, ארבע תחנות ברכבת. – סליחה, לא ידעתי. בואי, אני אסיע אותך—אני איגור אלכסנדרוביץ’. לראשונה בחייה נסעה ברכב, והרגישה מיוחדת. – מי אחראי עלייך בבית הילדים? – נטע לוי, המדריכה. – תכירי לי אותה? – מחר בבוקר, היא לא כאן בלילה. כשהגיעה לבית הילדים, סיפרה לה נטע שאיגור שאל מה הכי חסר למריה. “אין לה שום חסר, למעט מעיל חדש.” ענתה. – הסברתי שאת גדלה מהר וכל המידות כבר קטנות. שאל את המידה שלך ו… נטע שלפה חבילה עטופה חום. מול עיניה ההמומות של מריה, שלפה נטע מעיל לבן שלג עם חגורת מותן וכפתורי אמבר. – אלוהים, מריה, כזה מעיל רואים רק בסרטים על כוכבות! יאללה, תלבשי ותסתובבי! מריה הרגישה את הבד הטרי והחם, וכשהביטה במראה—ראתה ילדה מחייכת במעיל אופנתי, יושב נהדר על גופה האתלטי. החולצה הישנה והחצאית לא השתלבו כבר, אבל לא היה בכך כדי לקלקל את ההרגשה החגיגית. – וזה עוד לא הכל! – הוסיפה נטע בגאווה – קחי! הושיטה לה דף עם ציור של חניך בתנועת נוער. – מה זה? – כרטיס למחנה הקיץ “הנוער”! תיסעי בקיץ, מושלם שם. גם זה מאיגור אלכסנדרוביץ’. בלילה התקשתה להירדם, האירועים התרוצצו בראשה כמו במכשיר טלוויזיה צבעוני—ניצחון בגמר, מדליה, נסיעה באוטו, כרטיס למחנה וכמובן המעיל הלבן החדש, מחכה לה בארון. בשקט התגנבה החוצה, עטפה שוב את המעיל, אותו כינתה “מעילה”, ועמדה מול חלון רטוב מגשם אביב ראשון, מאחלת בלבה שהחורף יישאר עוד רגע. *** “נעלי ספורט וחלופיות, כובע חובה, ומעיל… בין עונות, כך כתוב!” קראה נטע לפני הנסיעה למחנה. מריה הנהנה—לא הבינה מה צריך מעיל בקיץ, אבל לא רצתה להשאיר את הדבר הכי יקר לה בארון המשותף. במחנה “הנוער” כולם לבשו ג’קטים דקים, מעילי ג’ינס ווסטים. רק היא—במעיל. הכדור מילא כמעט את כל התיק, לכן לבשה אותו עליה. – מה זה, סגנון של סבתא? — לגלגה לנה, השכנה. – סבא! — צחקה מישהי. – חורף כבר מזמן נגמר! – בטח באה מהצפון על איילים! – לא עניינכן, – ענתה מריה בשקט, סקרה אותן—והשתרר שקט. את המעיל תלתה על המיטה ויצאה החוצה. – מוזרה אחת! – לחשה מישהי. באותו ערב הסתובבה במחנה, גילתה מגרש כדורסל עזוב, צמחי בר בכל פינה, טבעת אחת על לוח ישן. “למה באתי לפה?” חשבה. “21 יום—נעבור אותם.” בערב בארוע מדורה ראתה בלהבות ובמוזיקה המתחלפת משהו קסום. היא לא ידעה לרקוד, אהבה רק להקשיב בין שיחי האקציה. בלילות—שיחות, סיפורי אימה, סיפורים על וידיאו־בית. מריה הקשיבה בעיניים עצומות—מה היה לה לספר? כשחיפשו שחקניות לוולי־בול, שלחו אותה: “את ספורטאית, בואי תנסי!” ניסתה, אף שבחיים לא שיחקה. דשה, הקפטנית, יפה עם צמה ארוכה, צווחה: — לא תופסים, חובטים! זה לא כדורסל! ופספסה. דשה נאנחה: — לכי תהיי חסימה! מאוכזבת, עזבה את המגרש, הלכה לכדור שלה, פינתה שיחים במגרש הכדורסל, חזרה לקלוע לסל. ימים במחנה—התעמלות בוקר, ניקיון, חדר אוכל, הכנות למופע “כוכב הנוער”. הכי אהבה לראות סרטים, תמיד נצמדה לשורה האחרונה, ראתה הרפתקאות ימאים ואינדיאנים על המסך הגדול. בשאר הזמן, השליכה את הכדור לסל—even בלילות, בין החוגים והריקודים בהם לא השתתפה. רק המעיל הלבן ליווה אותה תמיד, ניצב כזכר לילדה שהוא ביתה היחיד. יום אחד שמעה מאחורי שיחים לחש—דשה עם בחור מהקבוצה הראשונה הסתתרו שם. פתאום שלושה צעירים מהכפר, שתויים, סיגריות בפה, הקיפו את דשה. – רקדת יפה אצלנו בכפר, יפה שלי… בואי תסעי איתנו לסיבוב! דשה נבהלה, קראה לעזרה, אך המוזיקה גברה. מריה התפרצה מהשיחים, עמדה לצידה: – תעזבו, – לחשה בזעם – עוד רגע תראו! הם נדהמו. – גם לך יש פה חברה? רזה, גבוהה… ועד שהתקרבו, מריה חבטה בראשון, דשה דחפה את השני. במקביל הופסקה המוזיקה, רצים, מדריכים והחברה רצו לכיוון. שניים נתפסו מיד, השלישי ברח—אבל מריה, בכדור הכתום, פגעה בו מדויק והוא נפל. – זריקה פגז! – אמרה דשה נשימתית – תודה, אחותי. – בבקשה, – ענתה מריה והלכה. למחרת קראה לה דשה: — אחות, בואי אלי! אלמד אותך להגיש! — אין לי סיכוי… — תמיד יש, מבטיחה! תוך דקות הכדור עף מצד לצד. — בעדינות, מריה, בקצה האצבעות. ומאז—הכול השתנה, גם אם לא בבת אחת. *** ביום ההורים ירד שלג בלתי צפוי. הילדים רעדו מקור. הורי החניכים הגיעו בזה אחר זה; ועדת הכריזה ברמקול: – לנה קפח, רוני גולן—ההורים שלכם הגיעו! הילדים חיבקו הורים, צוחקים ומתרגשים. לנה קפח אמרה—”אלוהים, הכפור, עוד רגע דלקת ריאות.” ואז נשמע קול נדיר: — קחי את המעיל שלי, לנה, חם ומחמם! הכול הפנו ראשיהם וראו את מריה מורידה את המעיל ומגישה אותו לילדה שלפני שבוע לעגה לו. — תודה… מריה. המעיל נדד מילדה לילדה, ספג ריחות זרים, לחיצות ואהבות. בשובו למריה, חיכו לה מתנות קטנות מסביבתה. בסוף הערב יצאה דשה עם המעיל. מריה הביטה בה—והייתה מוכנה להמיר הכול, לו מישהו גם היה בא בשבילה. נשכבה במיטה והתכסתה עד מעל לראש, כפי שעשתה בעבר כדי לברוח אל עולמה. נדמה שמישהי מלטפת אותה. מריה מציצה—דמות נשית ליד המיטה. — אמא? — כן, – עונה האישה – תרשי לי להיות אמא שלך? — ואני אחות, אמיתית! – זו הייתה דשה. מריה מתעוררת באמת – האישה יפה, חמה, מבטה ישר כמו של נטע לוי. – דשה סיפרה לי עלייך, התאהבתי בך. היא אומרת שאת הטובה בעולם, ובלעדייך לא תחזור הביתה. – בבקשה, מריה, – מפצירה דשה. – ומה עם אבא שלך? – הוא בעד, כבר מכיר אותך! – מאיפה? – כשהייתי במעיל שלך הוא שאל—אצל מי זה? אמרתי—אצל אחותי, מריה. והוא חייך. – זוכרת את איגור? זה הוא. – מסכימה, – לוחשת מריה ונשמטת לנשיקות אם ואחות. כך מצאו אותה החברות שחזרו מהארוחה. *** איגור חיכה לרכב, ראה את הבנות המאושרות והבין—וחהלך להיות לאבא לעוד בת. מאותו רגע מריה השתנתה: פתחה את אותה דלת נסתרת בלב, והפכה מילדה שקטה ומבודדת לכוכבת של כולם. הבנות אהבו אותה אחרי האירועים עם החוליגנים—והמעיל. לראשונה חלקה את כל המתוקים מארוחת שבת עם כולן—פיקניק לילי עם נרות על מיטתה. יחד שכנעו אותה להשתתף בתחרות “מיס הנוער”, לימדו אותה לרקוד, להסתרק, לשים שמלה. כעבור שבוע ברמקול מחנה—”להורי דשה ומריה, נא לגשת לשער.” יד ביד, בנותיה של משפחה חדשה רצו אל הממתינים, כשכל הנוכחים ידעו—אלה הרגעים הכי מאושרים בחיים שלהם.

המיל כהן חיה בפנימייה מאז שהייתה בת חמש. היא לא ידעה

018

“ליודק’ה, השתגעת בגיל כזה? יש לך נכדים שכבר הולכים לבית ספר, איזו חתונה עכשיו?” — את המילים האלו שמעתי מאחותי כשסיפרתי לה שאני מתחתנת. אבל למה לדחות? בעוד שבוע אני וטולי עומדים להתחתן ורציתי ליידע את האחות. ברור שהיא לא תבוא לאירוע—אנחנו גרות בקצוות שונים של הארץ. וגם לא נרצה חגיגה רועשת עם ‘מרים כוסית!’ בגיל שישים; רק לחתום בשקט ולשבת ביחד. אפשר היה לוותר על החתונה, אבל טולי מתעקש—הוא ג׳נטלמן אמיתי: פותח דלת, עוזר במעיל, תמיד אכפתי. בלי חותמת בדרכון הוא לא מוכן, “מה אני, ילד?” אמר לי, “אני רוצה שתהיי אשתי באמת.” ואני—טולי בשבילי תמיד נשאר צעיר, גם עם שיער כסוף. בעבודה קוראים לו תמיד בשם ובתואר, רציני, קשה, אבל כשפוגש אותי—זורק ארבעים שנה מהגב, סוחב אותי בין קרני הרחוב ורוקד. אני מתביישת, “מה יגידו האנשים?” ואני—הוא צוחק, “אין אף אחד חוץ ממך!” כשהוא איתי, באמת מרגיש לי כאילו אנחנו היחידים בעולם. אבל יש לי גם אחות שצריך לספר לה הכול. פחדתי שטניה, כמו כל האחרים, תשפוט, אבל הייתי צריכה דווקא אותה לצידי. אז אזרתי אומץ והתקשרתי. “ליודק’ה, את לא נורמלית! שנה עברה מהלוויה של ויטיה, וכבר מצאת מחליף? ידעתי שאפתיע אותה, אבל לא הבנתי עד כמה המנוח שלי יהיה לה לצנינים. “טניה, אני זוכרת,” עניתי, “אבל מי קובע חוקים כאלה? תגידי לי מספר—עוד כמה זמן מותר לי להיות שוב מאושרת?” “חמש שנים, לפחות בשביל הנראות.” “אז אני אמורה להגיד לטולי: תחזור בעוד חמש שנים, עכשיו אני באבל?” ולא ויתרה: “עוד שנה תחכי.” אבל מה אם זה השנה היחידה שנשארה לנו? טניה נאנחת. והאמת, מה זה ישנה—תמיד ימצאו מי שישפוט, רק הדעה שלך חשובה לי, ואם את מתעקשת אוותר על כל זה, אמרתי לה. “תתחתני, אבל אני לא איתך ולא מבינה אותך. תמיד היית שונה, אבל לא האמנתי שככה תתנהגי בגיל הזה. יש לך ילדים, נכדים—אולי תחכי עוד שנה?” אבל הפעם לא התקפלתי. כי אחרי חיים של עבודה קשה בשביל כולם—הילדות, הנכדים, סידורים, פרנסה, חצר, משק—סוף סוף למדתי שיש חיים בשביל עצמי: שופינג, קולנוע, בריכה, סקי, קפה. וטולי לימד אותי לראות את היופי, את השקיעות, את העיר, את השלג, והבנתי איזה דבר נפלא פספסתי. אחרי שוויטיה נפטר נשארתי ריקה, לא ידעתי איך ממשיכים, אבל טולי הגיע והצמיח בי שמחה חדשה, לקח אותי להאכיל ברווזים בפארק, למדתי לראות את העולם בעיניים חדשות. ואז פתאום—הבנות שלי התעצבנו, אמרו שאני פוגעת בזכר של אבא, אך המשפחה שלו דווקא שמחה בשמחתי. רק עם טניה דחיתי עד הרגע האחרון לספר. ולאחר שיחה ארוכה היא שואלת: “אז מתי הטקס?” “ביום שישי.” “אז רק אומר—מזל טוב, ואהבה בזקנה.” ביום שישי התלבשנו חגיגי, קנינו קצת מכל טוב, טקסי לרשום—ופתאום בפתח עמדו הבנות, הנכדים, הילדים של טולי ומשפחותיהם, והכי חשוב—טניה עם זר ורדים לבנים, מחייכת מהתרגשות. “באתי לראות למי אני מוסרת אותך,” חייכה בדמעות. מסתבר שכולם תיאמו הפתעה מאחורי הגב. לפני כמה ימים חגגנו שנה לנישואין. לטולי יש כבר מקום קבוע בלב המשפחה, ואני לא מפסיקה להשתאות שאפשר להיות פשוט כל כך מאושרת — שזה כמעט לא אמיתי.

לאה, את השתגעת?! יש לך נכדים שכבר הולכים לבית ספר

02