לא היה שום חדר נפרד. כולם נמצאו באותו מרחב רחב ורועש. משמאל, לאורך קיר לבנים, עמדו תאי חיות קטנות לחתולים, ומהצד הימני, זהים במראה, חבויות לכלבים. בין תאי החיות נרעדו עובדי מקלט החיות אחד נושא שקית מזון, אחרת מנקה במטליות לבנות, והשלישי מזיז דלי מים כדי למלא את כוסות השתייה.
ביקורים חזו בזרם איןסופי. משפחה שקטה וצנועה אמא רזוקה בשם רבקה, אביו הצעיר יובל, וילדם הרזה אורי חצו באיטיות את האולם והסתכלו בריכוז על כל תאי החיות. זוג צעיר לחשו בריכוז ליד תאי החתולים. זקן עם מקל הלך ברוגע לאורך תאי הכלבים. ואני, שהרגע נכנסתי למקלט והשתוללתי מריחות, רעשים וכמות החיות.
בתא הראשון ישבו “בוני”, גור כלב זעיר עם זנב מקורי ומטורף, משוטט ברוחב על ברווז גומי ולא שם לב למבקרים. קרוב אליו, באותו קו, נשמר “דניאל”, כלב שחור ככנף עורב, עיניו מספרות סיפורים של שנים ארוכות. לידו קיבלה מושב נערה בשם אילת, חבושה במעיל פוך צבעוני, ולחשה למרצף הכלב כאילו מנסה לחבר ידידות. משמאל, תצוגת חתולים של כל גזעים, צבעים וגדלים.
על כרית ורודה ישנה “סוני”, חתולה לבנה ואלגנטית, שלעתים פותחת עין צהובה ומביטה במבקר. על הסורג שלידו חבש “קוזי”, גור חתול שחורכתום עם ראש גדול, מצפצף בעדינות, מתמקם על הגב, עולה ונופל ברוגע במזדק הקערות של מים ואוכל. ברגע שהגעתי, קוזי סובב רגליו בריצה לעברי.
אתה מצחיק, קיזקתי, גררתי אצבע בין הסורגיים וגירדתי בקוזי באוזן.
אימא, תראו, איזה מצחיק! לחש אורי, מתקרב לתא של קוזי. הוריו, מתקרבים יחד, החליפו מבט וסחרו בראש במקביל.
הוא קטן מאוד, אורי, לחשה רבקה. אורי נבחק במילה בלתי מובנת, הנהן והמשיך, משגיח על קוזי במבט מקורי, ואז הלך הלאה. הבנתי שהוריו מעדיפים כלב, ולכן ניסה להרחיק את בנם מתאי החתולים. קוזי, לעומתו, לא הפריע לו מי מגרד אותו. הוא חישק באוזן, פנה לאחד צידי האף, ואז לשני, והמשיך ללטף שיניים, מחולל חיוך נוסף.
אולי זה? פנייתי נעה אל קצה החדר, אל תא אפל בחושך.
הוא גדול ויפה. ענה אורי בקול נבוך.
אה, לא! השיבה רבקה, מנידה בראש. נלך לראות את הכלבים, והזה… מבוגר מאוד.
מבוגר, קטן… גרגר אורי, נאנח והלך עם הוריו אל תאי הכלבים. צחוקו של אורי הפך מהריקוד למפגש עם “מאסיק”, גור דמוי דוב קטן שתפס את לב כל המבקרים. הוא הסטה מצחיקה במרכז תאו, נלקק באצבעותיהם של האנשים שניסו לגרדו. אפילו הזקן בחיוך הביט במבול של צעצוע רך שהושלך בפינה.
הקול הפנימי נמשך לשאלה: מי יושב בפינה החשוכה והעמוקה שהבהיל את אמי של אורי? השארתי את קוזי במקומו והצבתי פנייה אל הפינה האחרונה, נשפתי עמוק ונכנסתי.
בפנים, על שמיכה אפורה, שכב חתול זקן, חוםקוטף, כמו כל חתול שבכל חצר. שריד של אצילות, שנוספת לשנה שלו בפסגת הגיל. הוא לא קפץ, לא מיא ולא ביקש תשומת לב. הוא השתק במבט אפור, מרצד ברכות. כשהתקרבתי, הפסק לחשוב, נושם באף והוציא נאנוח כמעט אנושי. שמר ראש על רגליו הדקיקות, כיסה עיניים.
זה “ארמיס”, הכירתי אותו, רעדתי כשקול גבר עליז נשמע מאחורי הגב, והסתובבתי לראות את הבעלים שלו עובד במקלט, בחור עם נימיונים, תג שם “בארי”.
מה איתו? שאלתי בלחישה, מנסה לא להפריע לשקט של הארמיס.
כלום, רק זקן, השיב בארי, פותח את התא ומוסיף אוכל לקערת החתול. הארמיס נשף באף, קם באיטיות מהשמיכה והלך בתנועות מתנגשות לקראת קערת האוכל, פוגע בפח המוטה כמה פעמים בדרך.
עיוור, הוסיף בקול מתחרט, לא רואה כלל. הוא שלנו.
איך הוא שרד ברחוב? תהיתי.
הוא לא ברחוב, חייך, ניגן באף כאילו מתנצל, הבעלים שלו רצו להוציא אותו, לא היה להם זמן, והוא דרש תשומת לב. טיפלנו בו, אך למי שצריך חתול זקן? אפילו נטע, המנהלת, כשראתה אותו, אמרה: “אף אחד לא יקח אותו”.
נכון, השבתי. לוקחים צעירים ושקטים.
חוץ מדנה, קנה בארי אל תא של כלב שחור ונערה יושבת לצידו. דניאל קשה למגע, היא מנסה להיות חברתו.
איך זה? שאלתי.
לאט לאט. החיות המודרות בדרך כלל לא ניגשות אל האדם, ודניאל הוא אחד כאלה. כמו הארמיס, נשף, כשהביאו אותו, הוא לא אכל שבוע שלם. חיכה למישהו שייקח אותו. כשהמישהו נכנס, הוא מריח את האוויר, מזיז זנב, ואז מבין שאין לו מקום חוזר, מתרכך וחוזר למקומו.
האם הסתתרתם אותו בפינה כדי שלא יפגע? שאלתי.
כן, מרגש אותו. כל פעם הוא קם בתקווה, נופל ועף עד בערב. כנראה כאן יסתיים חייו. מי צריך חתול זקן ועיוור? ואיך אתם?
ראיתי אותך עומד ליד קוזי, הוסיף בארי.
כן, מצחיק, חייכתי, נזכר בקוזי הגדול-ראש.
הוא חדש אצלנו. מצאו אותו ברחוב, כנראה גור של חתולה. טוב שהכלבים לא מצאו אותו ראשון. קוזי קטן, אנשים מעדיפים חיות בוגרות. חוסנו, שיזיקו, חיסלנו, והורידנו את השפיכה.
אתה אומר לקחת אותו הביתה? שאלתי.
כן, אישרתי, מבט אל הארמיס הישון, ובלחש הוספתי: אפשר גם לקחת אותו איתו?
ברצינות? הפתיע בארי, חשב לרגע ואז נענע בראשו. כאן אפשר רק חיה אחת לאדם. תחכה, אשאל את נטע.
הייתי מסכים, פניתי לארמיס, שנראה שהבין. הי, חבר, תלך איתי? אני לא הבעלים שלך, אבל אהיה בטוח שתהיה לי אוכל, מים וכדור פרפר גדול שימעס אותך
בזמן שהיה לי לב לסיים, הארמיס קם, נשף באוויר, נגש אל דלת התא ששכח בארי לסגור, קיבל את היד שלי, ירק אותה בריח, ונשק על אצבעותי בחוסר עוצמה.
כנראה שזה כן, חייכתי וגירדתי אותו באוזן.
נטע אמרה שזה בטוח, חזר בארי, צוחק. נראה שמצאתם שפה משותפת.
למה לא מצא? העליתי כתף. שני זקנים, דירה גדולה, ופרפר קטן.
אם אין סוד, למה אתה רוצה אותו? הוא לא יחיה זמן רב, שאל בארי ברצינות. נשפתי והביטתי בחתול שצופה בי בעיניים אפורות, עטופות בעדשה אפורה.
כי צריך לעזוב למעלה, למקום שבו אוהבים, ולא במקלט קפוא שבו כל דלת שוב ושוב רוקעת לב של חתול, עניתי. מנוע קטן ברקע של ארמיס הדגיש שהמילה שלי נכונה.
אסדר ניירות, הסכים בארי וניעץ למצב. נותרתי לבד עם הארמיס. גירדתי אותו באוזן והשקט היה מלא במבטים לשנייה של אינסוף.
*****
בערב, על הספה, צפה בטלוויזיה, ובחזה שלי קפץ קוזי, גור חתול חיוור עם פרווה שמזכירה אבק שמצא במקומות שלא יגעתי בהם. הוא נאנח, משחרר גרגרי רגליים, ומנגן על חזהיי. ליד רגל שמאלי, על שמיכה אפורה, נרדם ארמיס. חתול זקן, מתפלת לחום, רגליו על ירכתי כאילו פחד שמא אפעל. כל תזוזה שלו גרמה לו לקפוץ, ולרוב הרגיעה הייתה רק אחרי ששכנתי אותו ברכות.
אם קמתי למטבח כדי להכניס קיטור, ארמיס, מתנגח בפינות, עקב אחרי, וקוזי ניגן אחריו כמו זנב קטן. עם הזמן למד לעבור למטבח בלי להתנגש ברהיטים, ולמשום כך הקערות שלו של מים ואוכל נותרו במקום. כשיצא לעבודה, הם נפרדו, ארמיס ניגן לי פרידה, קוזי ניגן אחריו, והארמיס נשאר במקום, כאילו נצמד למקום ולא זז כשעזבתי. בלילה, שניים נרדפו איתי: קוזי על הכרית, מציב את גופו הרך על ראשי, וארמיס ליד הרגל השמאלית, מציב רגלו הדקה על ירכיי. ידעתי שיום אחד הוא יעזוב. רק שייכת לי הדרך שבה הוא יעזוב למקום שבו אוהבים, ולא במקלט קר שבו כל דפיקה על דלת שוב ושוב שוברת לב של חתול מבוגר.
