יומן אישי, יום חמישי
עדיין מתקשה לעכל את כל מה שקרה פה, במושב שלנו שעל סף הכרמל, בקצה שורת האקליפטוסים. הכל התחיל כשזאב ערבות הופיע פתאום בחצר. צעיר היה, גופו חזק, מבטו חודר, אבל מה שבלט באמת זו המשיכה המוזרה שלו לא לערבה הפראית שמעבר, אלא דווקא לבני האדם ולכלבים שבמושב. לא הפחיד איש, לא רדף תרנגולות, לא גילה תוקפנות. רק התיישב מרחוק, התבונן ממושכות ובעט באוויר בתחושת כמיהה מובנת מאליה; כמעט התחננות לשיח.
הכי ריתקה אותו רותם שלי הכלבה החמודה שלי, כלבת לברדור פשוטה עם עיניים טובות. החבר’ה בצחוק קראו לי “הכלה של הזאב”, אבל בינינו, לי זה בכלל לא היה מצחיק. ערב חורפי אחד, כשיצאתי ליטול מים מהברזיה, מצאתי את הזאב שוכב כפוף לצידה של רותם בביתן. הביט אלי בעיניים כל כך שבורות, מלאות כאב וגעגוע, שנמסתי. אי אפשר היה למצוא שם שום שנאה חייתית רק עצבות אין סופית.
התחילו דיבורים במושב, בהתחלה בפחד גדול “תיזהרו מהזאב ההוא!” אבל כשהתברר שלבהמות לא נגע, בילדים לא נגע, רק מסתובב בשולי המושב ומיידד כלבות כבר לא פחדו. עם הכלבים היה דקדקן: את הזכרים התעלם, אל הנקבות נדבק, כאילו מחפש את שותפת ליבו. ככה התגלגל אל החצר שלי.
רותם לא נבהלה, להיפך כשקרב אליה, כשכשה בזנב בשמחה. אני חייכתי מהציניות של המושבניקים, אבל בלב ידעתי שזה משהו עמוק מזה.
בוקר אחד שמתי לב הזאב לא בורח גם כשאני מרעישה עם הדליים, ואז ראיתי פס כהה על צווארו. כמו רצועה, או קולר ישן. המחשבה שחיית בר תלויה בקולר כזה חדלה בי. נעלם מיד, אבל הדאגה לא עזבה.
לקראת ערב הוצאתי למרפסת קצת בשר בטחינה. הזאב לא אכל רק ליקק וניסה ללעוס לשווא. ראיתי הלסת לא נפתחת. מלוא הפחד נעלם ברגע: טורף שלא מצליח לאכול, אין בו סכנה לאדם.
המשכתי לחתוך לו את הבשר קטן-קטן, להתקרב, ללחוש מילים רכות, כאילו היה ילד פצוע. בפעם הראשונה הושטתי יד וליטפתי את ראשו. מיששתי את הקולר עור ישן, מזמן נכנס לבשר. סימן לאכזריות אדם, שהתאבן סביב צווארו. אחרי שנשפתי עמוק, הבאתי סכין, איתרתי את הסוגר וחתכתי. הזאב קפץ, רטט כולו ונעלם בשיחים.
בבוקר הבא הבאתי את הקולר לחנות של עופר במרכז המושב. הזקנים ידעו מיד: פעם ברח צעיר מהשמורה בחיפה הנה הוא. התווכחו, צחקו, ואני רק חשבתי: עכשיו הוא סוף-סוף יכול לנשום.
הוא חזר. הפעם אכל ללא קושי, מיום ליום הוטב מצבו. יום אחד, כשהיה שבע, התקרב ושם את ראשו על הברך שלי, בשקט, בהכנעה גמורה.
מה שהדהים באמת הגיע אחרי כן. רותם המליטה ארבעה גורים קטנים וזאב אחד שחור מתוק. המושב כולו התפלא “הזאב לא בזבז זמן”, חשבו. הוא המשיך לפקוד את החצר, הביא בשר, ליקק בעדינות את הגורים, והשגיח עליהם. עמדתי מאחורי החלון וראיתי הוא הפך לאב, והחצר שלי לבית ללהקה החדשה שלו.
ואז הגיע הבעלים של השמורה. אדם כבד ומכוער במעשיו; דרש שאחזיר את הזאב, ניסה לקנות את הגורים. כשסירבתי, החל לאיים. באותו רגע קרה מה שיישאר בזיכרון של כולם: הזאב פרץ מעל הגדר כמו ברק, הפיל את האיש לקרקע, נעמד ביני ובין הילדים של רותם בלחישה מכוונת. האיש ברח בבהלה. ידעתי אז שהוא באמת הזאב מהסיפור ההוא.
בסוף הגורים הלכו אחרי אביהם ליערות הכרמל. עוד שנים אחר כך סיפרו הציידים על זאבים שחורים נדירים באיזור. רק חייכתי לעצמי אלה הנכדים של רותם.
הזאב עצמו חזר לבקר עוד כמה פעמים, שתקני, גאה, כבן משפחה שנטש את העיר הגדולה והסתפק בפשוט.
ולפעמים, דווקא איפה שלא ציפית, נבנה אמון בין אדם לחיית בר. לא פחדתי להושיט יד, והזאב ענה בדרך היחידה שידע נאמנות והגנה.
כך מצא הבודד משפחה, ואני סיפור שמזכיר לי כל החיים: טוב חוזר אליך בסוף, תמיד.
ומה אתכם? גם אתם מאמינים שחיות יודעות להכיר טובה?
