דני, שוב נרדמת! קולו של עובד הנהג נשמע חביב, אבל יש בו משהו מהקנטה זו כבר הפעם השלישית השבוע שאתה רץ אחרי הקו כאילו אתה באולימפיאדה.
הפנסיונר, במעיל מקומט, מתנשף בכבדות כשהוא נאחז היטב במוט. שיערו האפור עומד פרוע ומשקפיו החליקו כמעט עד קצה האף.
סליחה, עובד… הוא מתנשף ומוציא שטרות שקמלו מהכיס כנראה השעון מאחר, או שאולי זה אני שכבר לא בעניינים…
עובד לוי נהג עם קילומטראז’ של שנים, בערך בן 45, שזוף מהדרכים בין השכונות בתל אביב. עשרים שנה על ההגה, את רוב הנוסעים הוא מזהה לפי הפנים. אבל את דני הזקן הזה הוא זוכר במיוחד תמיד מנומס, שקט, כל בוקר עולה באותה שעה.
די, עזוב, תעלה כבר. לאן היום?
לבית העלמין, כמו תמיד.
האוטובוס יוצא לדרך. דני מתמקם במקום הקבוע שלו שורה שלישית מהנהג, ליד החלון. ביד שקית ניילון ישנה, עם כל מיני חפצים.
לא הרבה נוסעים בוקר של חול. כמה סטודנטיות מפטפטות, מישהו בחליפה תקוע במסך. קו 66 כמו כל יום.
דני, תגיד עובד נושא אליו מבט במראה כל בוקר אתה לשם. לא קשה לך?
לאן יש לי כבר ללכת… אומר דני בשקט, עיניו על הנוף ירדנה שלי שם כבר שנה וחצי. הבטחתי לה כל יום להגיע.
בלב של עובד מתכווץ משהו. הוא בעצמו נשוי, שרוף על אשתו. לא מצליח אפילו לדמיין…
וגם רחוק לך מהבית?
לא, באוטובוס חצי שעה. אם הייתי הולך ברגל זה היה לוקח שעה הרגליים שלי כבר לא מה שהיו פעם. עם הפנסיה, בדיוק מספיק לאוטובוס.
זה עובר בשגרה, שבועות עוברים. דני תמיד על הבוקר, קבוע. עובד כבר מתרגל, אפילו מחכה לו. לפעמים הזקן מתעכב קצת עובד דוחה את היציאה בכמה דקות.
אל תחכה בגללי דני לוחש פעם אחת, קולט שעובד עוצר בשבילו. יש לוח זמנים.
שטויות עובד מנפנף ביד דקה לפה, דקה לשם, העולם לא יקרוס.
בוקר אחד דני לא מופיע. עובד עוד מחכה, אולי הוא מתעכב אבל הוא לא בא. למחרת גם לא. עוד יום עובר אין זכר.
תגידי, טלי, הזקן הזה שמגיע כל בוקר לבית העלמין לא ראית אותו במקרה? עובד שואל את טלי, הכרטיסנית אולי חולה?
מי יודע טלי מושכת בכתפיים אולי המשפחה באה, אולי קרה משהו…
אבל עובד לא שקט. כבר התרגל ל”שלום, תודה” השקטים של דני, לחיוך העדין-העצוב שלו.
שבוע עובר. דני עדיין לא בא. עובד מחליט לשבור שגרה ביציאה להפסקת צהריים, הוא נוסע עד התחנה האחרונה, ממש איפה שבית העלמין.
סליחה, הוא פונה לשומרת בשער היה פה זקן כזה, דני גרשון… שיער אפור, משקפיים, תמיד עם שקית. לא נתקלת בו?
בטח, היא מחייכת כל יום היה בא, ממש כמו שעון, לאשתו לירדנה שלו.
והוא לא מגיע?
לא, כבר שבוע לא ראיתי אותו.
מה, אולי חולה?
מי יודע… פעם הוא דיבר איתי, גר לא רחוק, ברחוב ההדרים, בית 12. מי אתה בשבילו, אם מותר לשאול?
אני הנהג קו 66, כל יום הסעתי אותו.
רחוב ההדרים, 12. בניין ישן, טיח מתקלף, קירות סדוקים. עובד עולה קומה שנייה, דופק בדירה ליד הדלת הראשונה שנראית מאוכלסת.
פותח לו גבר כבן חמישים, פנים חמוצות.
מה אתה צריך?
מחפש את דני גרשון. אני הנהג של האוטובוס, הוא הנוסע הקבוע שלי…
אה, דני מהדירה 12 הפנים של האיש מתרככות הוא בבית חולים. לפני שבוע פינו אותו קיבל אירוע מוחי.
הלב של עובד שוקע.
איזה בית חולים?
איכילוב, רחוב ויצמן. שמעתי שהיה קשה, אבל מתחיל להשתפר לאט-לאט.
באותו ערב, אחרי העבודה, עובד נוסע לאיכילוב. מחפש את המחלקה, פונה לאחות.
דני גרשון? כן, אצלנו. מי אתה לו?
סתם מכר… עובד לא יודע איך להסביר.
חדר 6, אבל בבקשה, הוא עדיין חלוש, בלי להעמיס עליו.
דני שוכב ליד החלון, חיוור, אך ערני. בהתחלה לא מזהה את עובד, ואז עיניו מתרחבות מהפתעה.
עובד? מה אתה עושה פה? איך מצאת אותי?
חיפשתי… עובד מגמגם, מניח שקית עם פירות על השידה לא באת, דאגתי.
אתה דאגת בגללי? בעיניו של דני בורקות דמעות מי אני בכלל…
אל תגיד ככה! אתה הנוסע הקבוע שלי. כבר התרגלתי לראות אותך כל בוקר.
דני שותק, מביט בתקרה.
כבר עשרה ימים לא הייתי אצל ירדנה… אומר בשקט פעם ראשונה מאז שנפטרה. הפרתי את ההבטחה
אל תדאג. ירדנה תבין, מחלה זה לא משחק.
לא יודע… הוא מניד בראשו כל יום הייתי בא, מדבר איתה, מספר על החדשות… עכשיו אני פה והיא לבד שם…
עובד רואה כמה קשה לו, והוא מבין מה עליו לעשות.
רוצה שאני אעבור דרכה? אגיד לה שאתה בבית חולים, שתדע שאתה מתאושש ועוד מעט חוזר?
דני מסובב אליו מבט, חשד ותקווה משתקפים בו.
באמת תעשה דבר כזה? בשבילי?
בטח שאעשה צוחק עובד אתה כבר משפחה, אנחנו יחד במסלול כבר שנה וחצי.
למחרת, ביום שישי, עובד נוסע לבית העלמין. מוצא את הקבר תמונה יפה של אישה רגועה, עיניים חמות. “ירדנה גרשון 19522024”.
קצת מוזר לו, אבל אחר כך הוא מוצא מילים:
שלום, ירדנה. אני עובד, הנהג. דני, בעלך איתי כל בוקר היה נוסע… עכשיו הוא בתהליך החלמה, רוצה מאוד לבוא שוב. הוא אוהב אותך, מתגעגע, רק שיעמוד שוב על הרגליים מיד קופץ לבקר.
הוא מדבר עוד, מספר איזה בן אדם טוב דני, איך הוא מתגעגע, איזה נאמן הוא. קצת מוזר, אבל משהו בתוכו אומר זה בדיוק המתאים.
כשהוא חוזר לאיכילוב, דני יושב שותה תה. נראה יותר טוב, יש צבע בפנים.
הייתי, עובד אומר בקצרה מסרתי הכל כמו שביקשת.
ומה… איך שם? קולו של דני רועד.
הכל בסדר. יש פרחים טריים, נראה שמישהו הביא בטח שכנים. הכל נקי ומסודר. היא בטוח כבר מחכה שתחזור.
דני עוצם עיניים, דמעות זולגות על הלחיים.
תודה, תודה לך, בחור יקר…
שבועיים אחר כך דני משתחרר. עובד ממתין לו ליד בית החולים, מסיע אותו הביתה.
נתראה מחר? הוא שואל כשהזקן יורד מהאוטובוס.
בטח, כמובן דני מחייך שמונה בבוקר, כרגיל.
ובאמת, למחרת הוא שוב במקום הקבוע. אבל עכשיו, משהו השתנה ביניהם. לא רק נהג ונוסע זה כבר הרבה יותר.
תשמע, דני אומר פעם עובד מה דעתך שאסיע אותך בשבתות באוטו שלי? לא בתור עבודה סתם, כי בא לי. יש לי רכב, זה ממש קטן עליי.
עזוב אותך… מה פתאום שתטרח?
כי התרגלתי אליך. חוץ מזה, אשתי אומרת: אם מדובר בבנאדם כזה איכותי צריך לעזור.
וזה נהיה הרגל: בימי החול קו האוטובוס, בשבת עובד מסיע את דני לבית העלמין הפרטי. לפעמים אשתו מצטרפת, כבר הפכו משפחה קטנה כזו.
את יודעת, עובד מספר לאשתו ערב אחד בהתחלה חשבתי, עבודה, לוח זמנים, נוסעים… אבל מתברר שמאחורי כל כרטיס יש חיים שלמים, סיפור של מישהו.
ברור, היא מחייכת טוב שלא פספסת אותו.
ולפעם דני אומר להם:
אתם יודעים, אחרי שירדנה נפטרה, חשבתי הכל נגמר, אין לי בשביל מה לקום בבוקר. והנה, גיליתי יש אנשים שאכפת להם, וזה שווה המון.
***
מה את/ה אומר/ת, קרה לך לראות מישהו פשוט שעושה דבר גדול?
