יומן אישי, 7 באפריל, תל אביב
אני וכמובן בעלי, נדב, היינו מלאי שמחה וגאווה כששמענו שבננו, עמית, מתכנן להתחתן בקרוב. כמה ימים לפני החתונה, סיפרנו לו בסוד שאנחנו רוצים לקנות לו דירה בתל אביב בתור מתנה. עמית היה נרגש מאוד כשגילה את ההפתעה שלנו, ואותו יום גם כל חבריו שמעו על זה.
בעיצומם של ההכנות, פתאום הנפילה הגיעה. בתי, נוי, הגיעה לבית החולים הישר ממקום העבודה, אחרי שמצב פיזי שלה הידרדר בפתאומיות. אני ונדב הגענו מיד, הלב שלנו דופק. בדיקות הראו שגילו לה גידול, והיה צורך בניתוח דחוף. ברור היה לנו שצריך סכום מכובד של כסף כמה שיותר מהר. למזלנו, תפסנו את זה בזמן ועלתה לנו תקווה.
ברור היה שבאותו מצב לקנות דירה לעמית כבר יצא מהתמונה. אנחנו ניסינו לגייס את הסכום הנדרש לניתוח. כאן המשפחה והחברים לא השאירו אותנו לבדכולם התגייסו כפי יכולתם, חלקם תרמו כסף בלי לבקש החזר. לאט לאט, וכמובן יחד, הצלחנו לגייס את הכסף.
ואז עמית הפתיע אותנו לגמרי ואמר:
מה עם הדירה שלי? הבטחתם! אתם הורסים לי את החיים.
אחרי המילים האלו, פשוט חשתי שאני נמסהאיך הוא מסוגל לדבר כך? איפה הלב שלו? זו אחותו, הם גדלו יחד, איך אפשר להשוות ניתוח של אחותו להכנות לחתונה? לא היה לי מה להגיד. אבל עמית לא עצר שם.
למה לה יש הכל ולי אין כלום?
לא יכולתי להתמודד יותר עם כל זה כבר לא החזקתי את עצמי, והתחלתי לצעוק עליו. הודעתי לו שאני לא רוצה לראות אותו כרגע. הוא אסף את הדברים שלו ועבר לגור עם ארוסתו. במשך שבועיים לא הייתה בינינו שום תקשורת.
בזמן הזה נוי עברה את הניתוח, לשמחת כולם הכל עבר בשלום. אחרי שבועות בהם נוי החלימה, היא שוחררה לבית, ואנחנו היינו רגועים סוף סוף. לא סיפרתי לה כלום על התנהגותו של עמיתזה פשוט בושה, אין סיבה להכביד עליה עכשיו. ועמית? אפילו לא התקשר, אפילו לא שאל מה קורה עם אחותו. מסתבר שהדירה חשובה לו הרבה יותר מהמשפחה והקשר בינינו.
אני עדיין מתמודדת עם תחושות של אכזבה וצער עמוק. קשה לעכל איך דברים קיבלו כזו תפנית, ועדיין לא יודע אם אוכל לסלוח לו אי פעם.
