— בשביל מה את צריכה את זה, אמא?..
מאז שחזרתי מאיטליה, אני רק שומעת את המשפט הזה. הוא רודף אותי במסדרון כמו ציפור שחורה, מרחף מעל כוס הקפה של הבוקר, מתפתל באוויר כשאנחנו יושבות יחד בסלון.
— בשביל מה את צריכה את זה, אמא?
בהתחלה לא שמתי לב. חשבתי, בתי פשוט דואגת. אולי נדמה לה שאני עייפה אחרי הדרך הארוכה, או שהיא רוצה להגן עלי מטרחה מיותרת. אבל עם הזמן הבנתי: מאחורי המילים האלה מסתתר משהו אחר לגמרי — איזו אמונה שקטה ומוזרה שהחיים שלי כבר נגמרו, ועכשיו אני אמורה פשוט להתקיים בשקט ברקע של האושר המשפחתי שלהם.
עשרים שנה עבדתי באיטליה. עשרים שנה של חיים זרים, טיפול בסיניורים קשישים, משמרות לילה, שפה זרה וגעגועים אינסופיים הביתה. נסעתי לארץ לעיתים רחוקות. ככה התגלגלו החיים. התאלמנתי מוקדם, לגרור ילדה על משכורת זעירה במושב היה בלתי אפשרי, אז לקחתי את הצעד הזה. ושם, באיטליה, אחרי כמה שנים, פגשתי אדם טוב, מרקו. חיינו יחד שנים רבות בהרמוניה וכבוד. אין בי בושה על זה, למרות שכמה שכנות במושב לחשו מאחורי הגב. לכל אחד גורל משלו. כשמרקו הלך לעולמו, הבית עבר לקרוביו, והרגשתי שהשליחות שלי שם תמה. הגיע הזמן לחזור הביתה.
במשך השנים האלה הרווחתי מספיק כדי לבנות כאן, בישראל, בית גדול ויפה. סייעתי לבתי שירה, לחתני יוסי, לנכדים. קניתי מכוניות לילדים, ולנכדה הבכורה תמר — דירה נפרדת בעיר, כי היא עומדת להתחתן. מעולם לא ספרתי כמה אלפי שקלים שלחתי במשך עשרים השנה. אם הם היו צריכים משהו — ללימודים, לשיפוץ, לרהיטים חדשים או לחופשה — אפילו לא שאלתי: “בשביל מה אתם צריכים את זה?” רצו — קנו. חלמו — עזרתי. הייתי מאושרת שאני יכולה לעשות את זה, שהיבלות שלי ממשכורת של מטפלת הופכות לנוחות שלהם.
עכשיו אני בת שישים ושבע. אבל למען האמת, אני מרגישה הרבה יותר צעירה. באיטליה התרגלתי שנשים בגילי הולכות לבתי קפה, קונות צעיפים צבעוניים, מסתפרות ונוסעות. אני אוהבת להתלבש יפה, אוהבת תנועה, אוהבת חיים. ואני בכלל לא חושבת שבגילי צריך רק לשבת מול הטלוויזיה, לסרוג גרביים ולחכות שהיום הבא יעבור.
הכל התחיל בבוקר מאי שטוף שמש. ישבנו על המרפסת של הבית החדש שבניתי. שירה שתתה קפה, ואני בהתי דרך הגדר אל הכביש. מסביב פרחו עצי שקד, האוויר היה כל כך צלול שרציתי לנשום בכל הכוח.
— שירה, — אמרתי, והנחתי את הכוס על השולחן. — חשבתי… אני מתכוונת להירשם לקורס נהיגה.
הבת כמעט נחנקה מהקפה. היא הניחה את הכוס, ניגבה את שפתיה והביטה בי כאילו ביקשתי לעוף לחלל.
— מה המצאת, אמא? איזה קורס?
— קורס רגיל, לרישיון נהיגה. אני רוצה ללמוד לנהוג. חסכתי קצת שקלים במיוחד לעצמי. לא בשביל הילדים, לא בשביל איזה יום שחור, אלא בשביל החיים שלי. אני רוצה לקנות מכונית קטנה, אוטומט, כדי שאוכל לנסוע בעצמי לעיר או למרכז האזורי כשצריך. הרי אנחנו גרים במושב, האוטובוסים עוברים שלוש פעמים ביום. ולהיות תלויה במישהו מעולם לא אהבתי.
שירה פרצה בצחוק רם ומעליב, שדהד כמו זכוכית מתנפצת.
— בשביל מה את צריכה את זה, אמא? בגיל שלך כבר מכוניות? חשבת על התגובות שלך? על תמרורים? יצפרו לך בצומת הראשון! בשביל מה לך טרחה ולחץ מיותרים? אם צריך איפשהו — תגידי ליוסי, הוא יסיע אותך. או תזמיני מונית. אל תמציאי שטויות, שבי בשקט.
הצחוק שלה היה כה בטוח, המילים — כה נחרצות, שמשהו בפנים שלי התכווץ. נזכרתי איך ברומא נשים מעל שבעים מסובבות בשלווה את ההגה של הפיאט הקטנות שלהן וחונות ברחובות הצרים. אבל לא רציתי להתווכח.
— נו, אולי את צודקת… — אמרתי בשקט.
וויתרתי. החביאו את חלומותיי עמוק במגירה, הרגעתי את עצמי שהבת פשוט דואגת לביטחוני.
חלף חודש. שכנתי דינה באה לבקר. אנחנו באותו גיל, גדלנו יחד. דינה מעולם לא עבדה בחו”ל — כל חייה עבדה בבית הספר המקומי. אבל ילדיה גדלו להיות אנשים טובים, והשנה נתנו לה כסף לחופשה וטיפול.
— מרים! — צייצה דינה מהפתח, עיניה זהרו כמו אור מוזר. — הילדים שלי קנו לי חבילת נופש בחמי טבריה! לשבועיים! יש שם מלון יפה, אשתה מים מינרליים, אעשה טיפולים, אטפל בגב. בואי איתי! ביחד יותר כיף. יש לך כסף, תקני לך חבילה במקום. נטייל, ננוח מהכל.
משהו בפנים שלי קפץ מציפייה להרפתקה. סוף סוף חופש! לא עבודה, לא ניקיון, אלא חופשה אמיתית באתר נופש ישראלי.
— אה, דינה, איזה רעיון! — שמחתי. — יש לי כסף משלי. עכשיו אתייעץ עם שירה, ארז תיק — וניסע!
בערב, כששירה באה להביא לי חלב טרי, שיתפתי אותה בתוכניות.
— שירה, דינה מזמינה אותי לחמי טבריה. לשבועיים במלון. אני נחושה לנסוע, קצת לטפח את הבריאות, לטייל.
הבת נאנחה, הניחה את הכד על השולחן, ונעצה אגרופים במותניה. על פניה שוב הופיע אותו הבעת אי-נחת מוכרת.
— בשביל מה את צריכה את זה, אמא? מה את לא ראית שם בחמי טבריה? מים רגילים, המון אנשים, מבנים ישנים. סתם תבזבזי כסף. מוטב שתשבי בבית, נביא אליך את הנכדים בסוף השבוע, לאוויר הצח. ויוסי אומר שצריך לתקן את הגג במוסך שלנו, חשבנו לשאול אותך קצת, ואת מתכננת חופשות…
הבטתי בה ולא ידעתי מה לומר. דינה, שסופרת כל אגורה מהפנסיה, נוסעת כי ילדיה בירכו ושמחו אותה. ואני, שדאגתי למשפחה כולה בדיור וברכב, צריכה לשבת בבית ולטפל בנכדים, כי הכסף שלי שוב נדרש לגג של מישהו אחר.
אבל לא רציתי לריב. הרי אני אמא. התרגלתי לוותר.
— בסדר, שירה. אל תצעקי. אחשוב על זה, — שוב שתקתי, ולמחרת המצאתי לדינה סיפור על כאבי ברכיים ושאינני נוסעת לשום מקום.
אבל מה שהכי פגע בי היה סיפור אחר לגמרי. הוא היה הטיפה האחרונה שגדשה את כוס הסבלנות שלי מכל שנות עבודתי בחו”ל.
כעבור שבוע נסענו שירה ואני לשוק הגדול בחיפה. היא הייתה צריכה לקנות בגדים לילדים לבית הספר, ואני פשוט הצטרפתי כבת לוויה. מזג האוויר היה נפלא, אנשים רבים, סביב המולה וצבעים עזים.
ואז, במעבר הטקסטיל, עצרתי כמו סלע.
בחלון של אחת החנויות הייתה תלויה חולצה רקומה — יפה להפליא. בד לבן ואיכותי, ועליו עיטור עשיר וצפוף, רקום בתפר חלק. החוטים נצצו בשמש בגוני בורדו עמוק, ורוד עדין וזהב. זו לא הייתה סתם פריט, אלא יצירת אמנות של ממש. ליבי עצר לרגע מול היופי הזה.
— שירה, תראי איזו חולצה… — לחשתי.
— נו, חולצה כמו חולצה, — אמרה הבת באדישות, מציצה בטלפון. — בואי, עוד צריך להספיק את חנות הנעליים.
— לא, חכי. אני רוצה למדוד.
נכנסתי לחנות. המוכרת, אישה נחמדה, הורידה את החולצה מהבובה והגישה לי. כשלבשתי אותה וניגשתי למראה הגדולה, נעתקה נשימתי. היא ישבה מושלם, כאילו תפרו אותה במיוחד בשבילי. פניי מיד התבהרו, עיניי נצצו. בחולצה הזו הרגשתי שוב את מרים היפה והצעירה שהייתי פעם.
— כמה היא עולה? — שאלתי את המוכרת, כבר ידעתי שאני לא רוצה להוריד אותה.
— חמש מאות שקל, גברתי. זו עבודת יד, חוטים ובד איכותיים.
חמש מאות שקל. באותו רגע זה היה סף סביר לגמרי בשבילי, בחשבון החסכונות שלי מאיטליה. פתחתי את התיק והוצאתי את הארנק.
באותו רגע הציצה שירה לתוך תא ההלבשה. כשראתה את המחיר על התגית שהחזיקה המוכרת, כמעט צווחה. היא תפסה אותי במרפק ולחשה באוזני:
— מה, אמא? זה יקר ממש! חמש מאות שקל על חולצה? לאן את מתכוונת ללכת איתה — לדיסקוטק? בואי מפה, אראה לך זולות יותר במעבר השני, יש שם בשמונים שקל כאלה, סיניות, רקומות במכונה. לא פחות טובות!
היא ממש משכה אותי ביד לכיוון היציאה. המוכרת נאנחה בעצב, לקחה את החולצה, ואני הרגשתי בושה ומרירות כזו שעיניים התמלאו דמעות.
שירה הובילה אותי למעבר השני, סיפרה בלהט על חיסכון ומחירי הדלק. שם באמת היו חולצות. הרבה חולצות. אבל הן לא היו אותו דבר. הן היו סינתטיות, חסרות נשמה. הבטתי בהן והבנתי: אני לא רוצה זולה יותר. אני לא רוצה לקנות פריט רק כי למישהו נדמה שאני כבר לא ראויה להוציא על עצמי כסף. אני בת שישים ושבע, ויש לי זכות לבחור את הדבר שאני אוהבת!
לראשונה מזה זמן רב שחררתי את המרפק מידה ואמרתי בתקיפות:
— לא, שירה. אני לא אקנה את הזולות האלה. אני אקנה דווקא את החולצה הראשונה.
הבת עצרה, פניה נמתחו מתדהמה ואז התמלאו עלבון.
— נו, אז תדעי מה, אמא? תעשי מה שאת רוצה! בזבזי כסף לרוח, אם אין לך איפה לשים אותו! — היא הסתובבה בחדות והלכה לעבר תחנת האוטובוס.
הביתה נסענו בשתיקה. שירה הסתובבה לחלון והתעלמה ממני באופן מופגן. כמה ימים היא כמעט לא דיברה איתי, לא באה לתה, העבירה דברים דרך יוסי. והכל בגלל החולצה ההיא. בגלל חמש מאות שקל שרציתי להוציא על עצמי.
ואז, ישבתי לבד בביתי הגדול והשקט, וכאילו חשמל זרם בי. הבטתי בקירות, ברהיטים היקרים שעזרתי לקנות לילדים, נזכרתי במכוניות שלהם, בדירה של תמר.
בעשרים שנה שלחתי למשפחה שלי כל כך הרבה כסף, שמפחד לספור. מאות אלפי שקלים. ובכל השנים האלה, אף פעם לא אמרתי להם:
“בשביל מה אתם צריכים מכונית חדשה, אם הישנה עוד נוסעת?”
“בשביל מה אתם צריכים שיפוץ יקר, אם הקירות ישרים?”
“בשביל מה לתמר דירה עכשיו, שתגור עם ההורים או תשכיר?”
“בשביל מה קנייה נוספת, איפה אתם שמים את כל הדברים?”
אף פעם לא אמרתי! כי אלה היו החלומות שלהם. החיים שלהם. רציתי שירגישו מאושרים, מצליחים, מודרניים. נתתי את בריאותי באיטליה כדי שכאן לא יחסר להם כלום.
אז למה עכשיו, כשחזרתי, מצביעים לי על מקומי? למה מסבירים לי איך עלי לחיות עם הכסף שלי, שהרווחתי בקושי? למה הניסיון שלי לקנות חולצה רקומה או לנסוע לחמי טבריה נתפס כמו פשע כנגד תקציב המשפחה?
הבנתי: הם פשוט התרגלו לכך שאני כספומט אינסופי. מקור מימון שאין לו זכות לרצונות משלו, גחמות משלו, חיים משלו. בעיניהם הפכתי ל”סבתא” שחייבת לחיות בשקט, לחסוך כל אגורה ולתת הכול עד האחרון לילדים.
באותו ערב קמתי, התלבשתי, עליתי על מונית שירות וחזרתי לאותה חנות בעיר. החולצה עדיין הייתה תלויה שם, כאילו חיכתה לי. הוצאתי כסף, קניתי אותה וחזרתי הביתה.
בחדר השינה ניגשתי למראה, לבשתי בזהירות את החולצה המופלאה הזו. היא הריחה מבד חדש. פרשתי את השרוולים הרקומים, הבטתי בעצמי — ולראשונה מזה זמן רב חייכתי חיוך רחב ואמיתי לעצמי. אני יפה. אני חזקה. אני חיה!
למחרת בבוקר לא שאלתי איש רשות או עצה. פשוט נסעתי לתחנה המרכזית, נכנסתי לסוכנות נסיעות והזמנתי לעצמי חופשה נפלאה בחמי טבריה — במלון טוב, בחדר משופר.
כששירה שמעה על זה מהשכנה, היא שוב הגיעה עם אותו הבעת פנים.
— אמא, את באמת נוסעת? בשביל מה את צריכה…
— כי אלה החיים שלי, שירה, — קטעתי אותה בשלווה, אפילו לא נתתי לה לסיים את המשפט. — וסוף סוף אני רוצה לחיות אותם כמו שאני רוצה.
הבת השתתקה, לא ידעה מה לענות להתנגדות כה בלתי צפויה.
עכשיו אני אורזת מזוודות לחמי טבריה. אני יודעת שאהיה שם בחופשה נפלאה, אטייל בפארק בחולצה הרקומה החדשה שלי ואשתה מים מרפאים. כשאוכל לחזור, הדבר הראשון שאעשה — כמובן אירשם לקורס נהיגה. ואקנה לעצמי את המכונית הקטנה שחלמתי עליה.
כי בימים האלה הבנתי דבר אחד מאוד חשוב ויסודי. ילדים יכולים לאהוב אותנו באמת. יכולים לדאוג לנו. אבל הם לא צריכים לחיות את חיינו במקומנו, ולהחליט מתי הגיע זמננו “לצאת לפנסיה” מחלומותינו. אם אדם עבד קשה כל חייו, ויתר על הרבה דברים, תמך באחרים וסחב את המשפחה על כתפיו — יש לו זכות מלאה ומוחלטת סוף סוף להגשים את רצונותיו שלו. ולאף אחד, אתם שומעים — לאף אחד אין צורך להצטדק על זה שהוא פשוט רוצה לחיות.
עכשיו, כשאני רואה לפעמים בעיני בתי או חתני שאלה אילמת או שומעת שוב את המשפט המוכר: “בשביל מה את צריכה את זה, אמא?” — אני כבר לא שותקת ולא מסתירה את מבטי. אני רק מחייכת חיוך מסתורי, מיישרת כתפיים ואומרת:
— כי אני רוצה. ואת ה”רוצה” שלי — הרווחתי מזמן.
במיוחד עבור “ישראלי היום”. תמונה להמחשה.
