ומה אני אמור להגיד לכולם, למה את לא באה לחגיגה של אמא שלי? שאל ישראל במבוכה.
תודה, יצא ממש טעים, אמר ישראל, דוחף את הצלחת הצידה. נעה, אני צריך לדבר איתך רגע.
אתה יודע, ישראל, אני כבר מנחשת על מה מדובר.
באמת? על מה לדעתך?
על יום ההולדת של אמא שלך.
נכון. היום כבר העשירי, ויש לה יום הולדת בשמונה עשר, אמר ישראל.
ולי בעשרים בחודש. אני מניחה שאתה זוכר את זה? שאלה נעה.
בטח שאני זוכר, אהובה
ישראל, אל תתחיל אפילו אני אומרת על ההתחלה לא!
אבל אפילו לא שמעת מה אני רוצה להציע, אמר ישראל.
לא רוצה לשמוע! רק שתדע, אני כבר הזמנתי לשבת שולחן במסעדה, לעשרה אנשים שמונה זה החברים שלי, ואתה ואני. אם תרצה להגיע בכיף. ואם לא נחגוג בעצמנו.
הקוץ ביד היה שיום ההולדת של חמותה, שושנה, היה בשמונה עשר בספטמבר, ושל נעה בעשרים.
כבר שלוש שנים, מאז התחיל ספטמבר, ישראל היה נכנס לבלבול: איך לארגן שני חגים ולהימנע מלפגוע באמא שלו או באשתו. בינתיים, לא הצליח למצוא פתרון.
נעה, אמא מציעה שנחגוג לשתיכן יחד, בשבת, אצלה בדירה. זה נשמע הגיוני, לא? בשביל מה לבזבז פעמיים בשבוע, ולהביא את כל המשפחה פעמיים? חוץ מזה, שבת נוחה לכולם.
ישראל, מי אמר לך שאני רוצה להזמין ליום ההולדת שלי את כל הדודים, הדודות, האחיינים, האחייניות של אמא שלך? הזמנתי את החברים שלי אתה מכיר את כולם, דרך אגב, ענתה נעה.
אמא תיפגע, נאנח ישראל.
ומה עם זה שאני נעלבתי גם בשנה שעברה וגם לפני שנתיים? זה לא נחשב? שכחת?
נראה לי שהכול היה בסדר.
בסדר? נזכיר! לפני שנתיים: התחתנו באפריל. הגיע ספטמבר. לאמא שלך יובל. מה אמרת לי אז?
נעה, לאמא שישים, היא רוצה לחגוג בבית, משפחתי, אז לא נתכנן כלום לשבת!
ואני, אחרי שביקשתי חצי יום חופש מהעבודה, ביליתי את כל שישי וחצי משבת במטבח של אמא שלך חותכת, מבשלת, מטגנת וממליחה…
ובשבת התרוצצתי בין הסלון למטבח. אגב, אף אחד לא בירך אותי ליום ההולדת שלי.
למה? דינה ברכה אותך, הזכיר ישראל.
לא! כשהזכרת לאחותך שגם לי יש יום הולדת השבוע, היא חייכה: “היה, כבר עבר. למה לחפור?”.
אבל בשנה שעברה כבר דיברתי עם אמא, וברכו אותך עם כולם.
נכון, אבל בשנה שעברה שוב הייתי טבחית-על. כששאלתי את שושנה למה דינה לא עוזרת, היא אמרה שדינה עשתה מניקור ולא יכולה להגיע עם ציפורניים לא מושקעות. ומחר בבוקר צריך ללכת לקוסמטיקאית ולספר.
דינה נכנסה לחגיגה של אמא כמו נסיכה, ואני בקושי הספקתי להחליף בגדים לפני שכל המוזמנים הגיעו. וכן, השנה באמת בירכו אותי.
ואפילו הרימו כוסית, אבל שכחו ממני באותו רגע. ולא קיבלתי מתנה לא ממך, לא מהמשפחה שלך. אז השנה תדאג שאמא שלך לא תבנה עלי!
אבל היא לא תצליח לבד…
לישראל, יש לאמא שלך בן אתה, ובת דינה. תסתדרו. אני חוגגת השנה עם החברים שלי.
אז איך אני אסביר לכולם למה את לא מגיעה לחג של אמא? שאל ישראל.
ישראל, אל תעשה את עצמך ילד. אף אחד לא יזכור אותי, אולי רק אם יחסר כלי במטבח. אתם כל כך מגובשים, שאני תמיד מרגישה חלק מיותר.
נעה הצליחה לשכנע את ישראל שיש לה זכות לחגוג עם הידידים שלה. אמא ודינה חשבו שהכלה לא אמורה “להתנתק מהקולקטיב”.
כמעט כל הימים עד עשרים בספטמבר, ניסו לשכנע אותה לשוב למסורת ולהגיע לארוחה של שושנה.
נעה, התקשרה שושנה יש לנו מסורת נהדרת. שנתיים כבר חגגנו יחד, והיה פשוט נפלא! למה השנה פתאום נזכרת לעשות דווקא? מה מפריע לך?
שושנה, הכל פשוט: קודם כל, אני רוצה לחגוג עם הידידים שלי, דבר שני בבית קפה, לא בבית. רוצה סוף־סוף לדבר עם האורחים לא להתרוצץ בין המטבח לסלון!
אבל גם בבית המשפחה מדברת, ענתה שושנה.
אצלכם את מדברת, אני רק רציתי לרוץ ולעשות “הגשי-הבא”. לי חג כזה לא מתאים!
לא חשבתי שתסרבי לעזור לאמא של בעלך! נעלבה שושנה.
דינה הייתה תקיפה יותר:
נעה! מספיק. אמא כבר הכינה תפריט, אבא נסע לשוק. תתחילי לחשוב, מה את מבשלת!
אמא שלחה לישראל את הרשימה. תתחילי לחשוב מה יש לך להפסיד מסתם ויכוח עם חמותך. אחרי שבת תצאי עם חברותיך כמה שתרצי.
דינה, אני לא עקשנית. אמרתי מראש, השנה אני חוגגת אחרת! תעזרי לאמא שלך בעצמך…
הכי מסובך היה לישראל, בין שתי מדורות. הוא ידע שאשתו תיעלב אם יעדיף את אמא.
נעה כבר לא דיברה על התכניות לשבת. ביום שישי אחרי הצהריים, חמותה התקשרה לעבודה:
נעה, איפה את? אני מקווה שוויתרת על הרעיון המגוחך עם המסעדה? אני מחכה, צריך להתחיל אחרת החגיגה לא תספיק להתבשל!
שושנה, אני בעבודה! אמרתי לך השנה לא עוזרת! דינה תעזור.
אני מקווה שישראל לא יסכים להתנהגות הזו כלפי המשפחה שלנו, נעלבה שושנה.
את יודעת, רק כי התחתנתי עם ישראל, זה לא אומר שאני חייבת לרצות את כולם כל הזמן!
יש לי חיים, תחביבים, חברים אגב, גם של ישראל ולא אוותר עליהם בשביל להיות עוזרת במטבח אצלכם!
השיחה נגמרה בטון חמצמץ.
בשבת ישראל לקח מתנה ונסע לאמא. נעה יצאה בשעה ארבע, למסעדה ששמרה ליום הגדול שלה.
כל החברים הגיעו בזמן. רק הכיסא לעדה היה ריק. אף אחד לא שאל כולם ידעו.
ברכו אותה, נתנו מתנות, היה שמח על השולחן אבל נעה קצת-קצת קיוותה שישראל ייכנס.
הוא הגיע, כמעט שעה אחרי ופרח גדול בידו, זר הוורדים התהובים שאהבה.
נעה, בקושי ברחתי! כמעט בריחה. דרך אגב, כל הערב דיברו עלייך. דודה רינה שאלה את אמא למה אין על השולחן סלט “כריות פטריות” רצתה את המתכון, היה לה טעים בשנה שעברה.
והשולחן השנה היה דל, והנה דינה יושבת עם פנים חמוצות, כי עזרה לאמא ושברה שני ציפורניים.
שנתיים אחר כך נעה בקושי הייתה צריכה לעזור בהכנות, כי הייתה בהריון ולהיות אמא בעצמה.
ויום הולדת שישים וחמש לשושנה כבר נחגג במסעדה.
מה רצתה האישה הזאת, הכול היה בסדר, והיא עשתה עניין! המשיכה חמותה, שקועה בטרדות.
מה דעתכם נעה עשתה נכון? כתבו בתגובות, תנו לייק ועקבו אחרי העמוד, תמיד שמחה לעוד עוקב!
