ומה אם היא בכלל לא הבת שלי? כנראה צריך בדיקת דנ”א
לפני שנים רבות, עוד כשהייתי צעיר, ישבתי בביתי בירושלים והבטתי בעיניים מהורהרות על בתי התינוקת, בעוד רעייתי דקלה משעשעת אותה בקול מתוק ובעדינות אין קץ. אך מחשבה אחת לא נתנה לי מנוחה האם הילדה הזאת באמת שלי?
אותו חורף נדרשתי לנסוע לשליחות עבודה בתל אביב לחודש שלם. שבועיים בלבד אחרי שחזרתי, דקלה שיתפה אותי בבשורה משמחת לדבריה עתידים אנו להיות הורים. תחילה שמחתי מאוד, אך כעבור זמן לא רב קיבלנו לביקור את אחותה של דקלה, רותם, שסיפרה ברגש כיצד עשתה לבנה בדיקת דנ”א, רק כדי להוכיח לבן-זוגה שהיא ישרה איתו.
“דקלה,” אמרתי לה, “בואי גם אנחנו נעשה דנ”א, בשביל השקט הנפשי שלי”.
התגובה של דקלה לא איחרה לבוא. פרצה סערה בביתנו, חפצים עפו לכל עבר והדי ריב נשמעו עד לבניין השכן.
“מה כבר ביקשתי?” ניסיתי להישמע רגוע, אך בליבי נאחזה התחושה שמסתירים ממני משהו. על שום מה זעם כזה מול בקשה כל-כך פשוטה? “אני רק רוצה להיות בטוח. זה לא אישי נגדך”.
“איך בכלל עלה לך דבר כזה בראש?”, צעקה דקלה והשליכה לעברי כרית נוספת, “פעם אחת נתתי לך סיבה לחשוד בי?”
“לא הייתי בבית חודש,” מלמלתי בחיוך מלא מרירות. “ואני בכלל לא יודע מה קרה כאן. נעשה בדיקה, תבוא התשובה, והנושא סגור. אפשר לבקש מרותם את הכתובת של המרפאה”.
“אולי בגלגול הבא,” זרקה והסתגרה עם הילדה בחדר, דלת נטרקת מאחור ברעש.
**********************************************************
לאחר אותו לילה סוער מצאתי עצמי בוכה על מר גורלי בפני אמי, ציפורה.
“את לא חושבת שאני מבקש משהו מוגזם, נכון? למה היא כל-כך התעצבנה?” שאלתי, מחכה לתמיכתה.
“המצפון שלה לא נקי,” פסקה ציפורה ומזגה לי קפה מריר. “בטוחה שבילדה הזאת יש יותר מסוד של מישהו אחר. וחוץ מזה,” המשיכה בשקט, “כשנסעת, היה מקרה”
“מה היה?” שאלתי מיד.
“אני לא מתערבת, אבל פשוט באתי לבקר לקראת יום ההולדת של אבא שלך. דקלה לא פתחה לי המון זמן, למרות ששמעתי תינוק בוכה בדירה. וכשנכנסה היה נראית מבולבלת מאוד ובכניסה היו נעלי גבר”.
“ומה היא אמרה?” שאלתי בכעס, כבר מוכן לצאת נגדה.
“שיש לה בעיית אינסטלציה”, גיחכה בציניות. “יכולה הייתה להמציא משהו יותר טוב”.
“למה לא סיפרת לי?”
“לא נכנסתי לדירה, אז אין לי הוכחות”, נאנחה. “לא רציתי להרוס לכם את הנישואים”.
“שגית!” קמתי בזעם, בקושי עוצר את ספל הקפה מנפילה. “מה אעשה עכשיו?”
“תעשה בדיקה בכל מחיר,” ענתה בשלוות נפש, חיוך קטן מסתתר בשפתיה. דקלה אף פעם לא התקבלה בליבה.
***********************************************************
“את יכולה להירגע,” הודעתי לדקלה לאחר ששליח הביא לי את המעטפה שחיכיתי לה בכיליון עיניים. “נעמי שלי, בדיוק כפי שציפיתי. הבטחתי, הנושא סגור”.
“לא לגמרי מבינה,” אמרה דקלה בחוסר סבלנות, עיניה קודחות לעבר הדפים הפתוחים. “עשית בדיקה על דעת עצמך, מבלי לשאול בכלל?”
“כן,” עניתי בקרירות. “עשיתי את זה כשלקחתי את נעמי לטיול. לא לקח הרבה זמן. הילדה שלי, אין בעיות”.
“בעיה דווקא יש,” נשמעה לחישה עגומה בקולה. “וחבל שאתה לא רואה אותה”.
למחרת עזבתי כרגיל לעבודה, מבלי לשים לב ששקט מוזר אופף את הבית. כשחזרתי, דירה הייתה ריקה. גם חפצי דקלה וגם של נעמי נעלמו. על שולחן הסלון מצאתי פתק בודד.
“בחוסר האמון שלך הרסת הכל. אני לא רוצה להמשיך עם מי שבגד באמון שלי. אני מגישה גט. לא רוצה דבר לא דירה ולא מזונות רק שתעזוב אותנו לנפשנו”.
הכעס בער בי. איך העיזה דקלה ללכת? ועוד לקחת את נעמי איתה? שלפתי טלפון והתחלתי לחייג שוב ושוב.
גבר ענה לטלפון ובלי התרגשות מיוחדת שמע את צעקותיי והציע לי לא לחזור ולפגוע.
“ידעתי שהיא בוגדת בי!” רתחתי. “עוד לא עזבה וכבר אצל גבר אחר! תסתלקי!”
לא עלה בדעתי כלל כי אולי חזרה לבית הוריה, ושהגבר שענה הוא אחיה, שלא רצה להעיר את אחותו שהתעייפה מהלילות חסרי השינה. אני כבר גזרתי את דיננו בליבי.
הגט התבצע במהירות, בהסכמה הדדית. נעמי הקטנה נותרה עם אמה, ממני התרחקה ולא פגשתי אותה שוב לעולם.
