ולריה שטפה כלים במטבח כשאיבן נכנס. לפני שנכנס, הוא כיבה את האור. “עדיין די מואר, אין צורך לבזבז חשמל,” אמר בעצבנות. “רציתי להפעיל מכונת כביסה,” ענתה ולריה. “תפעילי בלילה, כשזה יותר זול. וגם, אל תפתחי ככה חזק את הברז – את מבזבזת המון מים, ולריה. זה כסף שנשפך לביוב, את לא מבינה?” איבן סגר את הברז. ולריה נאנחה, ניגבה ידיים וישבה לשולחן. “איבן, פעם הסתכלת על עצמך מבחוץ?” שאלה. “כל יום אני מסתכל על עצמי מבחוץ,” ענה בזעף. “ומה אתה רואה?” “כגבר וכבעל – רגיל. כמו כולם. מה את רוצה?” “אתה חושב שכולם כאלה?” “למה את מנסה לריב איתי?” ולריה ידעה שאין דרך חזרה. “אתה יודע למה לא עזבת אותי עד היום?” “למה שאעזוב?” חייך בעוקצנות איבן. “כי אתה פשוט קמצן. כל מה שמעניין אותך זה לא להפסיד כסף. תגיד, חמש עשרה שנה יחד – על מה בזבזנו אותן? מה השגנו? אפילו פעם אחת לא טסנו ביחד לחוף ים, אפילו בארץ! כל חופש נשארנו בעיר. גם לפטריות לא יצאנו יחד. למה? כי זה יקר.” “אנחנו חוסכים לעתיד!” “אנחנו? אולי אתה!” “למען כולנו אני חוסך!” “באמת? אז תן לי כסף לקנות לעצמי ולילדים בגדים. אני עדיין לובשת את מה שהתחתנתי בו, והילדים – רק בגדים של בני דודים. אני רוצה גם דירה לעצמי, נמאס לי לגור אצל אמא שלך.” “אמא נתנה לנו שני חדרים, ואין מה לבכות. ובגדים – למה לבזבז?” “ולי? למה לי בגדים?” “למי את צריכה להיראות טוב? את בת שלושים וחמש, אמא לשניים, תחשבי על משמעות החיים, לא על שטויות!” “ומה עם כסף? אתה מחזיק את הכל אצלך, בשבילנו כמובן, כדי שנגדל רוחנית…” “כי אי אפשר לסמוך עליכן, תבזבזו הכול. ומה יקרה אם תבוא צרה?” “כן… רק תגיד לפחות מתי בדיוק מתכננים להתחיל באמת לחיות כמו בני אדם? בגיל ארבעים? חמישים? שישים? אולי אז תסכים שאני אקנה לעצמי ולילדים בגדים?” “אם נעזוב את אמא שלך ונחיה טוב, לא נוכל לחסוך.” “נכון,” אמרה ולריה. “בדיוק בגלל זה אני הולכת. נמאס לי לחסוך. אני רוצה לחיות. אשכור דירה לי ולילדים – המשכורת שלי מספיקה. אני אשתמש במכונת כביסה מתי שבא לי, אקנה מגבונים ונייר טואלט איכותי, ולא אחכה לסייל כדי לקנות לילדים בגדים. כל סוף שבוע אביא אותם אליך ולמעמך – ואני אצא לטייל, אשב במסעדות, אסע לים.” “את לא תוכלי לחסוך כלום!” “נכון – לא רוצה. אני אחיה כל רגע, ואוציא כל שקל, אפילו את המזונות שלך. וכשנפרד את הכסף שחסכת – נחלק חצי חצי, וגם אותו אוציא. כשאמות, לא יישאר לי כלום – אדע שחייתי באמת.” כעבור חודשיים ולריה ואיבן התגרשו.

יעל שוטפת כלים במטבח בדירה בגבעתיים, כשפתאום נכנס אמיר. לפני שנכנס, הוא כיבה את האור במטבח.
יש עדיין מספיק אור מבחוץ, חבל על החשמל, הוא רטן בקול מתוח.
רציתי להפעיל את מכונת הכביסה, עונה יעל בעדינות.
תפעילי בלילה, עונה אמיר בקרירות. כשהחשמל יותר זול. וגם תפסיקי לפתוח ככה חזק את הברז. את מבזבזת המון מים, יעל. המון. ככה פשוט שופכת את הכסף שלנו לביוב, את לא מבינה?
אמיר סוגר את הברז ומחליש את הזרם. יעל מסתכלת עליו בעצב, מכבה לגמרי את המים, מנגבת את הידיים ומתיישבת לשולחן.
אמיר, פעם הסתכלת על עצמך מהצד? היא שואלת בשקט.
אני כל הזמן מסתכל על עצמי מהצד, עונה אמיר בעצבים.
ומה אתה רואה? שואלת יעל.
מה, בתור בן אדם? אמיר מברר.
בתור בעל ואבא.
אני בעל כמו כל בעל, עונה אמיר. ואבא כמו כל אבא. רגיל לגמרי, לא יותר טוב ולא פחות רע, כמו כולם. מה את רוצה?
אתה באמת חושב שכל הבעלים והאבות הם כמוך? יעל ממשיכה.
מה את מנסה להשיג בזה, יעל? שואל אמיר. את רוצה לריב?
יעל מבינה שאין דרך חזרה, והיא חייבת להמשיך בשיחה הזו עד הסוף, שהאמיר יבין סוף כל סוף, שאי אפשר יותר להמשיך ככה.
תגיד, אמיר, אתה יודע למה לא עזבת אותי עד עכשיו? שואלת יעל.
למה שאני אעזוב אותך? הוא עונה בשאלה ומשפיל מבט בחיוך עקום.
אולי כי אתה לא אוהב אותי, יעל עונה. וגם את הילדים שלנו אתה לא אוהב.
אמיר כמעט משיב מיד, אבל יעל ממשיכה.
ואל תגיד שזה לא נכון. אתה בכלל לא אוהב אף אחד. אין על זה ויכוח, לא נבזבז לזה זמן. רציתי לדבר על משהו אחר למה לא עזבת אותי והילדים עד עכשיו.
אז למה? שואל אמיר.
מתוך קמצנות, עונה יעל. מהקמצנות שלך. כי בשבילך, אמיר, פרידה ממני היא בעיקר הפסד כספי ענק. כמה שנים אנחנו כבר יחד? חמש עשרה? ועל מה בזבזנו את כל השנים האלה? מה בעצם השגנו? אם נשים בצד את זה שהתחתנו ונולדו לנו ילדים מה ההישגים שלנו בחמש עשרה שנה?
כל החיים עוד לפנינו, עונה אמיר.
לא כל החיים, אמיר, אומרת יעל. רק מה שנשאר. כל הזמן הזה, לא נסענו אפילו פעם אחת לים, לא סופשבוע, לא טיול קטן. לא בארץ, לא בחו”ל. חופשות שלנו תמיד בעיר. אפילו לא לטיול קצר ביערות היינו. למה? כי זה “יקר”.
כי אנחנו חוסכים, אומר אמיר בביטחון. לעתיד שלנו.
אנחנו? יעל שואלת בתמיהה. אולי אתה חוסך?
אני עושה את זה בשבילכם, הוא משיב.
באמת בשבילי ולילדים? חמש עשרה שנה, כל חודש כל את המשכורות ומעביר לחשבון חיסכון “בשבילנו”?
ברור, ולפי זה שמתי לך כסף בצד, יודעת כמה כבר יש שם?
לנו? אולי לך. לי אין כלום. טוב, בוא נבדוק תביא לי כסף, אני רוצה לקנות לי ולילדים בגדים חדשים. כבר חמש עשרה שנה אני עם אותם בגדים מלפני החתונה, ומה שהגיסה שלך מורישה לי. וככה גם הילדים כל הזמן הבגדים של בני הדודים. והכי חשוב, אני רוצה דירה משלי, נמאס לי לגור בבית של אמא שלך.
אמא שלי נתנה לנו שתי חדרים, אומר אמיר. אין לך מה להתלונן. ובגדים לילדים? למה לבזבז כסף על שטות הזו? כשאפשר לקבל בגדים משומשים מהאחים של הילדים?
ומה איתי? יעל שואלת, לי של מי הבגדים מתאימים? של אשת אחיך?
אבל בשביל מי את צריכה בגדים חדשים? אמיר גוער בה. זה פשוט מגוחך. את כבר בת שלושים וחמש, אמא לשני ילדים! תפנימי, זה כבר לא הגיל לחשוב על בגדים.
אז על מה לחשוב בדיוק? שואלת יעל.
על משמעות החיים, עונה אמיר. על כל הדברים האחרים, נעלים יותר, רוחניים ומעמיקים.
אתה מתכוון לזה שאתה מחזיק את כל הכסף אצלך ולא נותן לנו כלום, בשביל העתיד הנעלה והמאושר שלנו? שנגדל רוחנית?
הרי אי אפשר לסמוך עליכם עם כסף! צועק אמיר. תבזבזו הכל! ואז, חס ושלום, יהיה משהו איך נחיה? חשבת על זה?
איך נחיה, אם יקרה משהו? יעל עונה בשקט, זו שאלה באמת טובה, אמיר. מאוד טובה. רק תגיד לי, מתי נתחיל… באמת… לחיות? כן? כי מהצד זה נראה שכבר עכשיו אנחנו חיים כאילו ה”משהו” הזה כבר קרה!
אמיר שותק, מבט מלא כעס.
אתה חוסך אפילו על סבון ונייר טואלט ומגבות נייר, יעל ממשיכה. אפילו סבון וקרם לידיים אתה מביא מהעבודה.
שקל פה, שקל שם ככה חוסכים, עונה אמיר ביובש. אין טעם להתפזר על שטויות.
לפחות תגיד מתי זה נגמר, יעל אומרת. כמה זמן עוד צריך לסבול? עשר שנים? חמש עשרה? עשרים? מתי תסכים שנוכל לחיות כמו בני אדם? עם נייר טואלט נורמלי? אני בת שלושים וחמש, ועדיין זה מוקדם מדי?
אמיר שותק.
אולי בגיל ארבעים? מתי נתחיל לחיות, אמיר?
אמיר ממשיך לשתוק.
חמישים? כנראה מוקדם מדי. ומה עם שישים? אז כבר יהיה לנו המון כסף, אולי אז נחיה סוף סוף? אני אזכה לעצמי ולילדים בגדים לראשונה?
אמיר עדיין שותק.
אמיר, קול יעל נרעד, חשבת פעם מה אם לא נגיע לגיל שישים? אולי לא נחזיק מעמד? הרי אנחנו אוכלים רק אוכל זול ולא בריא, אוכלים ממנו הרבה כי הוא זול. אי אפשר להגיד שזה בריא. שלא לדבר על זה, ששנינו לא מאושרים, ותמיד עם מצב רוח רע ככה אי אפשר להחזיק הרבה זמן.
אם נעבור מדירה של אמא שלי ונאכל טוב, לא נוכל לחסוך, אומר אמיר.
נכון, מסכימה יעל. ולכן אני עוזבת אותך. כי נמאס לי לחסוך. אני לא רוצה לחסוך יותר. לך זה עושה טוב, לי לא.
ואיך תסתדרי ככה? נבהל אמיר.
אני אסתדר, עונה יעל. לא יותר גרוע מעכשיו. אשכור דירה לעצמי ולילדים. המשכורת שלי ממש כמו שלך. מספיק להשכיר דירה, לקנות בגדים ואוכל, ולהפסיק לשמוע הרצאות בלתי נגמרות שלך על חיסכון בחשמל, גז ומים. אשתמש במכונת הכביסה מתי שבא לי, ולא אכעס אם אשכח אור דולק במטבח. ואקנה את נייר הטואלט הכי טוב שיש. ותמיד יהיו לי מפיות נייר על השולחן. ובסופר אקנה כל מה שבא לי, בלי לחכות למבצעים.
אבל את לא תחסכי כלום! נבהל אמיר.
למה לא? עונה יעל. אולי כן, ואולי לא. בקיצור, את המזונות שתקבל עבור הילדים אולי אשמור בצד. או אולי לא, כי גם זה לא בטוח שאעשה. אני רוצה להוציא עד השקל האחרון, לחיות באמת מהמשכורת למשכורת. ובסופי שבוע אביא את הילדים אליך ולאמא שלך, ואני בזמן הזה אצא לתיאטרון, למסעדות, לתערוכות. ובקיץ אסע לים. אולי לחוף גורדון, אולי לכנרת, אולי לעין גדי. עוד לא החלטתי, אבל אני אחליט. רק אחרי שיש לי חירות, אחליט.
אמיר מחשב במהירות בראש כמה יישאר לו אחרי מזונות ותשלומים, אבל מה שמטריד אותו יותר זה שיאנה תבזבז את הכסף על טיולים לים, ועל דעתו אלה כספים שלו שמבוזבזים סתם.
עדיין לא אמרתי את הכי חשוב, ממשיכה יעל. את החשבון שעל שמך, נחלק לחצי.
לחצי? אמיר המום.
חצי-חצי, עונה יעל. כל מה שנאגר אצלך חמש עשרה שנה, אני אשתמש בו ללא חרטה. כי אני לא חוסכת בשביל החיים שלי, אני רוצה לחיות עכשיו.
אמיר ממלמל משהו בלי קול, פחד ממה ששמע שיתק אותו.
יש לי חלום אחד, אמיר, מסכמת יעל בשקט, כשהגיע הזמן שלי להיפרד מהחיים. אני רוצה לדעת שעל החשבון שלי לא נשאר אפילו שקל אחד. שאדע שלא החסרתי מעצמי כלום.
כעבור חודשיים יעל ואמיר מתגרשים.