עשיתי שוב את הכלים. כבר היום השלישי שהכיור מלא. אפילו כוס נקייה לא נשארה. חיכיתי, חיכיתי… מה לעשות? חזרתי מהעבודה, רעב, עצבני ועייף. חייב לשטוף את כל הכלים קודם, אחרת אין מה לאכול.
וגם אין מה לאכול באמת. הדלקתי את הקומקום, שמתי סיר עם מים על הכיריים. לפחות אוכל להרתיח כמה נקניקיות. או סתם להרתיח… אני ממש רעב. לא חשבתי שאסבול ככה… ואיזו מרק חמוץ מאסתר הייתה פעם! הלוואי שהיה לי כזה מרק עכשיו…
ואיזה עוגות! ומאפים, עם כל מיני מילויים. וצלי בצורתה המיוחדת. וכמה סדר וניקיון בבית! כשהייתי חוזר מהעבודה, הבית כולו היה מבריק. ריח של רעננות בכל מקום. ועכשיו…
איך לא שמתי לב לזה? זה נראה לי כאילו אסתר לא צריכה כלום חוץ מכביסה ובישול…
יום אחד ראיתי את יעל. יפה, עם חצאית קצרה, נעלי עקב גבוהות. יצאה ממכון יופי. מטופחת, מיוחדת. חשבתי אז…
לא הייתי הולך למכוני יופי, לא הוצאתי כסף על תספורות, לא אהבתי לצבוע את השיער שלי. וגם בחנויות אופנה לא הסתובבתי במיוחד. מצד שני, גם אסתר הייתה רזה ויפה. היא פשוט לא אהבה את כל הדברים הנשיים האלה. תמיד בג’ינס ובסניקרס. הייתה רצה לחנות או מסדרת בבית.
אני אוהב מישהי אחרת! אמרתי לאסתר כשחזרתי. ואני עוזב אותך! לא רוצה להונות אותך.
אסתר המשיכה להקציף שמנת לעוגה. אפילו לא הסתובבה אלי. ולא שמתי לב לדמעות שיורדות לה מהעיניים…
נמאס לי לראות לידי לא אישה אלא עקרת בית. כנראה בגלל זה הסתבכתי עם יעל. ועכשיו אני עושה את הכלים, את הרצפה ואת הניקיון. עדיין לא למדתי לבשל טוב, ולפעמים בלילה אני חולם על המאפים של אסתר…
ליעל יש עכשיו מניקור חדש, אז היא לא יכולה לעשות כלים. יושבת על הספה ודפדפת במגזין, הולכת למכון לעשות שיער. ובסביבה כמה שמלות על הרצפה, וכבר נתקלתי בנעליים שלה כמה פעמים. לא יודעת מה ללבוש למכון. וכוס על הדלת אתמול לא הביאה, ועדיין עומדת.
למה החלפתי את אשתי בכזו עצלנית? לא נשאר הרבה עד שאמות מאפיסת כוח. אולי עוד פסטה? אני ממש רעב…
