אתמול ישבתי לי על ספסל בגינה עם השכנה שלי, תמרה, והיא פשוט בכתה. היא סיפרה לי שזה פשוט עצוב אפילו לחשוב ללכת לדיור מוגן בגיל כזה. כאילו להרים ידיים על הכל, ושהכל התחיל בגלל משפט אחד של הבת שלה.
תמרה גידלה את הבת לבד, בלי בעל. התאלמנה צעירה ונשארה עם הילדה עליה. הבת יצאה קצת מפונקת, אם לומר את האמת.
כבר מילדות, הייתה רגילה שאמא שלה עושה הכל בשבילה. תמרה נתנה לה עד השקל האחרון, קנתה לה כל מה שביקשה, הלבישה אותה כמו בובה. ולמען זה, עבדה מסביב לשעון, בעיקר במשמרות כפולות בבית חרושת. אבל אז עוד לא הייתה צריכה לדאוג לדיור קיבלה דירה דרך מקום העבודה, כמו פעם. היום זה כבר לא קורה: הכל צריך לקנות לבד, לחסוך משכורת למשכורת.
הבת גדלה, הלכה לאוניברסיטה, ואז התחתנה. למשפחה של החתן יש וילה יפה בשרון, אבל הם בכלל לא רצו לגור שם.
לתמרה יש גם דירה, אבל היחסים עם החתן לא משהו. וגם, למען האמת, לגור עם הורים זה כמעט תמיד פתח לאי־נעימויות. הצעירים של היום רוצים להשתחרר, לנהל את הבית בסגנון שלהם, וזה לא תמיד מתאים לדור הישן. ולמה שמישהו יתפשר?
בימינו, ברוך ה’, יש משכנתאות רק לחסוך קצת הון עצמי ולהתחיל עם דירה קטנה. הרבה יותר טוב מאשר לרוץ בין דירות שכורות.
פעם היו נותנים דירות, אבל זה כבר לא יקרה היום כל מי שרוצה בית צריך לעשות הכל לבד, כמה שקשה.
הבת והחתן עובדים ומרוויחים לא רע בכלל, ויש להם חברים שכבר הצליחו לקנות דירה ככה.
אבל הם לא מצליחים לשים שקל בצד. הילד הראשון בא, ואחריו במהירות עוד אחד. הוצאות עתק על טיטולים וחלב סימילאק. היום אף אחד לא מרתיח חיתולים ביד פשוט שולפים מהקופסה ומדללים לאבקה. טיטול, זרוק, טיטול, זרוק נקי, יבש, בלי להתאמץ. נוחות של החיים המודרניים.
אבל למה למהר? יכלו קודם לבסס את עצמם, אולי לקנות דירה, ורק אז להביא ילדים. אבל לא ישר שניים אחד אחרי השני.
הבת של תמרה מתה להבן גם שלושה ילדים, והיא והחתן שניהם יחידים במשפחה. אולי זה נכון ככה יהיה למי לעזור אחר כך, הילדים יתמכו זה בזה, ואולי לא יהיו מפונקים מדי.
אין מה להגיד, ילדים הם מתנה. אבל איכשהו, ההרגשה היא שלפעמים זוגות צעירים פשוט מתקשים להתחייב. אפילו אם זו לא האופציה המועדפת.
מוזר לי לחשוב שלא דואגים למה שיהיה באמת שלהם אם אין דירה, אז משתדלים לחסוך, מוותרים על קניות מיותרות, לובשים את אותו בגד עוד חורף אחד, אוספים לאט־לאט שקל לשקל. ככה אנחנו גדלנו. אבל הצעירים? הכול ולפעמים מיד. להתאמץ בשביל מטרה? לא בראש שלהם.
הם רגילים לאכול בחוץ, לקנות כל יום ממתקים לילדים, גם אם זה רק בלגן ואשכרה בזבוז כסף. כל הבית מפוצץ צעצועים. פעם הסתדרנו עם שני מכוניות צעצוע ובובה. היום כל יום יצא מותג חדש ומשהו חדש. ההורים פשוט רצים וקונים הכל.
הבת של תמרה אוהבת מותגים, קונה לעצמה קרמים מפנקים ובגדים של חברה. וכמה דברים בבגדים! חצי מזה אפילו לא מספיקה ללבוש. ואז זה כבר יוצא מהאופנה, והיא חייבת משהו טרנדי. את הקודם תזרוק, תתרום, העיקר שהארון יהיה תמיד מלא. כמה כסף הולך שם…
ואיך אפשר בלי הנסיעה השנתית באוגוסט לטורקיה. “הילדים צריכים ים”, היא אומרת. והאמת, גם לעצמה מגיע לנוח מכל הלחץ.
נכון שחשוב לנפוש, אבל למה לא לצאת לאיזה טיול בשפלה, קיבוץ או מושב, ולשמור קצת יותר בצד? כל כסף שטס לטורקיה יכל היה להפוך לדירה. קטנה אמנם, אבל בית. במקום זה הם חיים מהרגע לרגע ומוציאים בלי סוף ואין להם בסיס.
אז תמרה יושבת לי על הספסל ובוכה כי הבת באה לבקר ודיברו שוב על ענייני דירה. ואז הבת אמרה “מה את דואגת, אמא, לא צריך לקנות, בסוף הכל יעבור אליי. גם לי וגם לחתן, שנינו יחידים.”
תמרה נפגעה ממש, הרגישה כאילו מחכים שהיא תלך או תעבור לבית אבות. הבת, נכון, אחר כך התנצלה ואמרה שלא התכוונה לפגוע, אבל בכל זאת, האמירה נשארה.
האמת? אולי הבת צודקת, ככה זה במשפחות, ואין בזה רע אבל עדיין, תמרה מאוד נפגעה מזה. עכשיו, כל פעם שהבת מתקשרת לשאול מה שלומה, תמרה חושבת לעצמה הם פשוט מחכים שאני אזוז כבר מהדירה, אלוהים ישמור…
