את יודעת, אני את בעלי אף פעם לא אהבתי.
באמת? וכמה שנים הייתם יחד?
ככה… תחשבי בעצמך התחתנו בשבעים ואחת, ומאז…
ולא אהבת אותו בכלל? איך זה, אחרי כל כך הרבה שנים יחד?
ישבנו שתיים על ספסל ליד קבר טרי בבית העלמין בקריית שאול. כל אחת הגיעה לטפל בקבר אחר, ופשוט מצאנו את עצמנו בשיחה אישית ככה, במפתיע אחרי הניקיונות.
זה בעלך? שאלה אותי מישהי עם כובע מצחייה אפור והצביעה אל התמונה החקוקה בשיש.
כן… כן. כבר שנה מאז… לא מצליחה להתרגל, כל הזמן מתגעגעת, הלב נקרע. אני מגיעה לפה כל שבוע, מתיישבת איתו. אהבתי אותו עד אין קץ. היד שלי חיבקה את הצעיף השחור.
היא שתקה, ואז המשיכה, לא יודעת למה דווקא לי:
אני, לעומת זאת, את בעלי לא אהבתי.
הסתובבתי אליה, מסוקרנת פתאום,
וכמה זמן הייתם יחד?
תחשבי… שבעים ואחת.
ומה, אחרי כל כך הרבה שנים, לא אהבת?
מה פתאום! הלכתי איתו דווקא בגלל מישהו אחר. היה מישהו שממש מצא חן בעיניי, אבל התגלגל ליד חברה שלי, ואני עקשנית החלטתי להתחתן לפני כולם, בלי לחשוב עם מי. ככה הגעתי ליואב, הסחבק הזה שהסתובב אחרי, מאוהב עד מעל הראש. פשוט התגלגלנו לשם.
ומה היה?
כמעט ברחתי מהחתונה! כל חברי המושב חגגו, ואני הרגשתי שהחיים שלי הסתיימו. מסתכלת על חתן שלי קטן, רזה, עם מפרצים, אוזניים בולטות והחליפה עליו יושבת כמו על עמוד חשמל… הוא זורח כולו מאושר, ואני רוצה לבכות. באמת, הכול היה אשמתי.
ומה קרה אחר כך?
עברנו לגור אצל ההורים שלו. הם היו כמו מלאכים, טיפלו בי, פינקו אותי. ואני, מה? כל היום מתלוננת, עושה פרצוף, צועקת אפילו על אמא שלו. כי ידעתי שלא מגיע לי לא אותו, לא החיים האלה, לא כלום. אף אחד לא שמח איתי.
יואב בא יום אחד ואמר: בואי ניסע לקריית שמונה לעבוד, נרוויח כסף, נהיה לבד. אני? רק שלא להיות בבית ההורים! הלכנו עם הרוח, בלי כיוון, כי היה אז לחץ על הצעירים להצטרף למפעלים, לכל מיני עבודות של המדינה. וככה, אני והוא, הגענו לשם.
אפילו ברכבת, הפרידו בין נשים וגברים הוא בקרון אחד, אני בשני, ואני בכלל לא דאגתי. התחברתי בקלות, חגגנו כל הדרך, הכל חלקנו יחד. כל העוגות שאמא שלו שלחה, חילקתי לבנות.
הוא הגיע רעב, והיה לי מין בושה כזו. הוא עשה את עצמו אדיב: “לא נורא, גם אצלנו מחלקים לכולם, אני שבע.” ידעתי שהוא משקר לא מסוגל לבקש מאף אחד פרוסה. רק ניסה להרגיע אותי.
הגענו והכל היה צפוף שלושים נשים בחדר אחד, הגברים לחוד, הבטיחו שיקצו חדרים לזוגות. לי לא היה אכפת בכלל. לא רציתי שהוא יתקרב. הייתי כל הזמן עסוקה, מתרחקת, לא נותנת לו שום נקודת אחיזה. הבנות התחילו לנזוף בי: “הוא הרי בעלך, למה את ככה אליו?”
עמד בחוץ, בגשם, מחכה שאציץ מהחלון ואני לא סופרת אותו.
כבר תכננתי לעזוב אותו. שנתיים חיינו ככה, בלי ילדים, בלי אהבה, רק רחמים פה ושם.
ואז פתאום הופיע גרשון בחור כהה, גבוה, שערו גולש, מלא תשוקה לעשייה. התאהבתי בו לגמרי, הראש שלי לא היה במקום.
יואב התחנן שאשאר, ניסה לעשות שלום. אבל אני כבר הייתי עמוק במקום אחר.
ורק עזבת?
כמעט. בדיוק קיבלנו חדר נפרד, אבל אני בכלל לא רציתי לגור איתו.
הסתובבתי עם גרשון, לא חשבתי בכלל על בעלי.
ואז גרשון התחיל ללכת עם אחרת, איזו חשבת שכר, והשפיל אותי מול כולם כשהתברר שאני בהריון. יואב שמע, היו אנשים “שדאגו” לספר לו. הוא, עם כולו מלא באהבה אליי, הלך לריב עם גרשון. הביאו אותו לבית חולים, מרוסק. באתי לבקר, והוא שוכב שם שבור. ובכל זאת מבקש “אל תתגרשי, נעזוב מפה, נהיה רק שנינו, הילד יהיה שלי ולא של אף אחד אחר”.
אני רק רציתי להיעלם. ידעתי שבתכל’ס, בכלל לא בטוח מיהו האבא.
הלכתי לבקר אותו כי הרגשתי מחוייבות. הוא קיבל אותי בשתיקה, ביקש רק שלא אעזוב.
עברנו יחד לדימונה. הוא היה שקט, אבל בעבודה ראו שיש לו כישרון מונה כראש צוות. חזר תמיד עם מתנות, כל דבר טוב קודם כל לי.
בבית חולים, כשהילד נולד, ראיתי ברור שגרשון האבא. יואב הסתכל עליו כאילו זה בנו, בלי לשאול שאלות. אחר כך גם ילדה נולדה לנו, קראתי לה בשמה של אמא שלו, אסתר. הבנתי שממש לא התנהגתי יפה אליהם, אבל ניסיתי לתקן.
לי לא היה שום רגש כלפיו לא אהבה, לא שנאה. רק תקווה שיעזור בבית. והוא באמת עשה הכל: כביסה, אוכל, אפילו להניח לי לישון.
בשלב מסויים, האהבה שלו אליי הלכה והכבידה התחילה לעצבן פשוט.
מקסים, הבן, נהיה פרוע אז כבר היינו בירושלים, קיבלנו דירה. הוא התחבר עם מפקד משטרה קהילתית, דיבר איתי על גירושין.
ויואב? שלחו אותו ללמוד בתל אביב.
אמר לי: “אם תגידי לא לנסוע לא אסע.” עוד קיווה.
בינתיים המפקד ניסה למשוך אותי אליו “תעזבי, אין אהבה פה…” והלב שלי קרוע.
יום אחד קמתי בבוקר פתאום נפל לי האסימון: כל השנים האלה מישהו אוהב אותי ככה, עד אין קץ, ואני…?
נזכרתי איך טיפל בי אז, כשהייתי מאושפזת לא עזב אותי דקה, הביא תרופות, שידל את הצוות, סידר הכל. או כשקרה שפשוט קיבלנו בטעות חבילה של שכנים ובמקום לוותר, צעד איתה בקור ליישוב השני. חזר חולה, עם לחיים כחולות כי לא היה מסוגל לאכזב זרים.
הבנתי אני לא צריכה אף אחד בעולם פרט לו.
כתב לי מכתב מתל אביב: “הבנתי שהייתי רק עול עבורך, לא אהבת אותי אף פעם. אם לא תגידי שתחכי לי לא אחזור. אעביר לך חצי שכר, הילדים שלך. אני רק רוצה שיהיה לך טוב.” לא היה שם כעס, רק כאב.
יום אחד קמתי, סידרתי את הילדים, ונסעתי לבד אליו ברכבת. כל הדרך רק רציתי לראות את הפנים המוכרות האלה, אפילו את הקרחת, אפילו את האוזניים ואת הבטן…
חיכיתי לו מחוץ לכיתה הגבוהה במכללה. הוא יצא, לא שם לב שאני שם. רק כשקראתי לו עצר, הסתכל עליי, ולא האמין שזה אני.
מכאן כבר לא נפרדנו. התחבקנו מול כולם.
הסטודנטים מסביב התבדחו: “איזו אהבה! כל כך הרבה שנים יחד, ועדיין מתרגשים ככה”.
הקשיבו לי עד הסוף.
נו, אז חייתם באהבה עד שהוא נפטר?
מה פתאום… הצבעתי על הקבר, פה הבן שלנו, מקסים נפטר צעיר, לא הספיק אפילו לארבעים. עבר הרבה, אפילו כלא. עם יואב כמעט התפרקנו מזה.
אבל יואב? יואב חי, ברוך השם. מסיע אותי לפה כל שבוע, עוזר לבת שלנו בגבעת שמואל.
בדיוק הוא הגיע באותו רגע, גבר קצת שמנמן, בחולצת פלנל וכיפה טריקו כולו חיוך.
עייף, יואב? ניערתי לו את הלכלוך מהכתף.
הוא סחב את הכול, לי לא נתן. הלכנו חזרה ביחד בין השבילים, הוא מחבק אותי ביד יציבה.
מישהי נופפה לנו לשלום, נפרדנו בחיבוק בשדה הקברות.
הסתכלתי שוב על התמונה של יואב פתאום נפל לי אושר אמיתי לא קיים מעצמו. הוא נמצא רק כשאת נותנת לו להיכנס ללב.
וזהו, זו התשובה לאהוב, ולהיות נאהבת.
