אורי חזר מבית החולים מאוחר יותר מהרגיל, וּתמר יושבת על ספה חומה של הקיבוץ, מצפה ברצינות למבשר טוב, חושבת שכבר משהו קרה בדרך. קובי, הילד הקטנטן, מתפזר במקום, קורא בקול: «אבא? איפה אבא?».
פתאום שני קורות צהובות ענקיות מאירות את חצר בית האבות של משפחת לוי, והאוטו המתפתל מתקרב.
אבא! אבא! חייך קובי וקופץ מהתנור, קופץ ברגל אחת, מנסה לטפס לתוך מגפיו, ומקפץ במעיל קטן על הלילה הקר.
לאן אתה מתכוון, משוגע? קר קר, והלילה בחוץ, לך להתחמם, אבא יגיע רגע.
קובי מתעצבן, נושף שפתיים, מתכונן לבכות.
אל תבכה, אמרה תמר בחוסר סבלנות, אבא יגיע עוד רגע.
אורי עדיין לא יצא מביתו.
מה הוא עושה שם? חישה תמר, חוששת שהוא שתה יותר מידי. קובי, תישאר בבית, אני אלך לבד לבדוק.
אני מפחד, ניבק קובי.
מיהו הפחד? תישאר במקום, מישהו אומר לך.
תמר מנפחת שמלה על כתפיים ומדברת עם קובי, ופתאום הדלת נפתחת. קוור של עשן מתרומם ונכנס מהר, והאדים שמים את אורי פנימה, ולא לבד.
בפינה עומדת נערה בת שמונים, צעירה כמו אביב, עטופה במעיל חום עם קו שחור, עיניים אפורות גדולות כמעט על חצי הפנים, וסלסלה של שערים זהובים על מצחורה.
תעשי דרך, תעשי דרך, נועה, קראה תמר, תעזרי לאורח להשתזף.
תמר, שלא הבינה, עזרה לנועה להסיר את המעיל.
נועה הייתה בהריון עמוק, מתפרשת כמו ברווזת סתיו שמחפשת מקום לשכב, חצתה לשולחן, וישבה קופצת ברגליים דקיקות כמו ראשים של תרנגולות, ידיה הקטנות רעדו מהקור.
קובי הסתכל בחשש מהתנור.
איפה הוא, הילד שלי? ניקולס, למה אתה כאן? תן לי… מה האבא הביא? אורי לקח בקפיצה את קובי מהתנור והרים אותו עד לתקרה. ואתה, תמר, תבשלי לנו משהו, אל נשב רעבים.
במהלך הלילה, קובי נרדם ושמע אבא מדבר בלחש, אמא צועקת בחלישה, והאורחת מביטה סביב בדמעות קטנות.
בבוקר כל הכפר שמע על כך שאורי אוסטפוב הביא את אחותו הצעירה וההריון.
האיש נפל, אין לה הורים, לאן לשים אותה? קיבלתי בובה? סיפרה תמר לחברותיה באורחת האור.
למה לא אמרת לפני? חשבת שהיא יתום?
אם אין לה הורים, היא לא יתום?
מאיפה באה האחות?
היא גדלה בית יתום, מה עוד אספר?
אולי כמו באיש האהוב?
לא תסתכלי, טומה, כך זה הולך.
בקרוב נועה, דודתו של קובי, החליטה ללדת, והאב הביא אותה לבית חולים בשרון, וכעבור זמן קצר נולדה קובי אחיו הקטן, מני.
נועה לא חזרה.
היא מתה, קראה קובי בקצרה, והדחיקה משקפת כדי שלא יפגע ברגליו.
מני היה תינוקון אדום כמו בובה, והילדה של השכנה, סבתא רחל, שימעה לו צעצוע בשם אנטושקה, כך הוא קרא לו מני.
אני לא יודע מה תרצה, אורי, היא לא נדרשת כאן, אמר קובי.
מה אתה אומר? האמא! הילד חי, דם…
לא יודע, נתתי את מילי.
ואתה, איזו אמא, קיבלת ברגע הראשון… לאן לשים אותו? לבית יתום או לבור?
מבחינתי, זה ללא חשיבות.
אל תשלח את מני לבית יתום, אל תשלח אותו לבור, קרא קובי בכעס, אמא, השאר את מני, אני אדאג לו בעצמי, אל תפגעי בו.
לך, עוזר, בלי אותך אני מתה, הוציאה אימו, אך קובי תפס בחגורה וקרע בשפה טובה, מבקש להשאיר את האחות הקטנה.
אורי ישב בשקט, הוזן ראשו.
אהה, קוּח, תעשו מה שתרצו.
תמר הסתובבה ויצאה אל השדות.
קובי נגש למני, ששכב בחבילה משונה ונהנה מששקט, והוא ישב לצידו ולחיש קולות של שמש וילד.
קובי נחלף בחלום שבו האמא תשלוף אותו מהקיר, הוא קורא למני «מאיה», וצועק לחושך.
תישן, נורא, לא אעשה דבר למני, ניבאה אמא, וקובי חייך בתשובה, מבט שלו מצופה בפחד.
הו, בחורים, לא נוח לי מהנערה, הוא קורא לה ילד.
עוזר יש לך, תמר.
לא, אני מבולבל, אבל אחרי שהסתכלתי על הילדה, כבר לא אקח אותה לאף מקום. קובי מתכנן לשנה הבאה לשלוח נגר.
וכך חיו.
אורי עובד כמנהלת נהיגה, תמר מרפאת פרות, וקובי ומני גדלים יחד.
קובי רץ מבית הספר, פותח את זרועותיו, תופס את מני שרצה בידיו בעדינות, והילדים של השכנים קוראים לו «החבר».
כך גדלה הילדה.
קובי הלך לצבא, וחיבק את מני בצעקות כשהיא נעלבה.
הוא חינך, הוא גידל, למען אבא ואמא, משוחחות האמהות. תמר היא קשוחה, ואורי נצמד לשקט, הילדים שונים לגמרי.
הילדה קיבלה את אחיה מהצבא, חזר לעבודה כנהג אוטובוס, הביא את הילדה הביתה, והאם היא תאהב? היא אישה טובה.
קובי נישא, והילדה הלכה ללמוד, ובחזרה חזרה לכפר, רופאה.
היא מצאה בעל טוב, נישאה, הולידה ילדים.
הזקנים הפכו להורים, הגיע זמן לאורי לעזוב, תמר נפרדה בקושי. מני לקחה את אמא, למרות ההתנגדות.
יום אחד, בזמן שישנה, היא שמעה קול קורא: אמא?
מה אתה רוצה לשתות? כואב? שאלה תמר.
שב, שב, קטנה, ביקשה תמר.
סליחה לי, מני.
על מה?
על הכל, לא רציתי לשים אותך במוסד, רציתי לשמור עליך.
אינך בתולה, מני, את בתו של אבא
איך…
כך זה, ילדה. איפה הוא? לא יודע, אבל הוא חיבר אהבה ארוכה…
הוא הביא את אימך, הוא נודע בטובו. כולם אמרו שהאחות הצעירה היא שלו. היא הייתה קשורה בבית, דגלה על ניקולס, אחרי כן לקחה לעזוב לביה”ח.
אימא קיבלת אהובה של בעל?
קיבלתי, ילדה, קיבלתי. איפה היא? היא חוה, היא בת חזה…
למה?
כדי שלא נישאר לבד, למה?
איך?
אלוהים…
אימא, אתה כל החיים בחלקה של קבר…
ילדה, זה לא שלה. היא בחורה יתומה, בדיוק כמו אמך. היא חיה, נראית צעירה בעשר שנים ממני…
איך?
היא עזבה אותך, יצאה והשאירה.
אמא…
תסלח לי, ילדה, לא יכולתי לשאת סוד זה על עצמי, היה זה לא נכון כלפייך. יש לך משפחה אחים, סבים, דודים, דודות. קולי הוא קולה של קולה, אתה האח הטוב ביותר, כמו שתמיד רצית.
תודה, אימא
הילדה שלי הילדה
תמר הזקנה נחה, ובסוף דרכה אל אורי בחיוך.
מני מריה ויקטורבנה סיפרה למריה, בת 70, על חייה במשפחה גדולה.
אל תמדדו את החיים לפי תנאים של אחרים, אם אפשר לא אפשר אמרה מריה, אף אחד לא יודע איך החיים יפנו, אל תשכחו מתי זה קרה. מי שלא יכול, אמא הצליחה. האופי של אמא היה קפצי, והיא הצליחה
כך חיי הקיבוץ המשיכו, בתים נבנו, חלומות נבקעו, והקולות של הלילה המשיכו להדהד במרחבי השדות.
