לפני שנתיים, סבתה של נועה נפטרה והורישה לה בית קטן עם חצר רחבת ידיים וערוגות ירק במושב ליד נתניה. נועה נזכרת בילדותה, איך נהגה לקפוץ בחצר, לשחק בין העצים ולעזור לסבתא לקושש ירקות ולבשל מרקים חמימים. בסופי שבוע, כל המשפחה שלהם הייתה מגיעה גם חמותה שכולם ייהנו מהבריזה ומהפרי ישר מהעץ. ביניהן שררה שלווה; אף פעם לא ריב או מילה קשה.
היה זה ערב סוף הקיץ, עונת הקטיף כבר בפתח. נועה התכוננה בקפידה: צנצנות מוכנות לג’מים, לקומפוטים ולכבושים, הסוכר נמדד בדיוק, והסירים כבר עמדו על הגז. אבל כשהגיעה לבית, לבה צנח כל התותים, הפטל והרימונים נעלמו! שאלה את השכנים, שסיפרו בעצב כי חבורת נערים מהמושב נראתה מחטטים בערוגות. נועה התקשתה להאמין בכך; היה צריך יום שלם להעלים כך יבול של קיץ שלם.
תוך כדי סערת מחשבותיה, דלת הבית נפתחה בחבטה. דינה, דודתה והשכנה, התפרצה פנימה וסיפרה לה בלחש סוער שחמותה של נועה עצמה הגיעה אתמול ולקחה עמה שני דליים מלאים בפרי הבשל. נועה הרגישה כעס בוער ועיניים דומעות.
היא פנתה לחמותה ודיברה אל לבה. החמות, רגועה ושלווה כאילו דבר לא קרה, הודתה שלקחה את כל הפירות. “רציתי לפנק את הנכדים בבריאות,” הסבירה בלחש רך, “אין לי אפשרות לקנות את כל זה בשוק המחירים בשמים.” נועה נדהמה מהשקט של חמותה, לא הצליחה לעכל איך מישהו ייקח את הכול בלי לומר מילה. היא פרצה, בכאב ובכעס, שהייתה צריכה לקנות הכול בעצמה עכשיו, כדי למלא את המזווה לחורף.
לילה אחד, אחרי שחזרו לעיר, נועה שיתפה את בעלה בכל הסיפור. גם הוא הוכה בתדהמה מהמעשה של אמו. נועה החליטה מיד: מרגע זה רק היא תחזיק את מפתח הבית במושב. מכאן ואילך, החמות מגיעה לשם רק איתם, בידיעה מוחלטת שמקרה כזה לא יחזור לא עוד קיץ מתוק שנגנב מתחת לאף.
