לפני כמה חודשים חוויתי לילה בלתי נשכח. הייתי בדרכי חזרה מנתב”ג לאחר שאספתי את אמא שלי בטיסה מאוחרת, כשבכביש 1 הבחנתי בנערה עומדת לבד תחת הגשם ליד מחלף לטרון. משהו בלב שלי לא נתן לי לעבור ליד מישהי ככה עזובה ורטובה עד לשד עצמותיה. עצרתי מיד בצד.
הצעתי לה מעיל שלי כי רעדה מקור ומהתרגשות. היא נראתה כל כך פגיעה. תוך כדי נסיעה היא סיפרה שבאה מירושלים, ואבא שלה הרים עליה יד לא הייתה לה לאן ללכת. היא רק ביקשה שאוריד אותה בתחנת הרכבת בתל אביב, שתוכל להעביר שם את הלילה לבד ולחשוב מה היא עושה מחר.
הלב שלי לא אפשר לי להשאיר אותה כך, אז הצעתי לה לבוא אלי, לפחות ללילה. קראתי לה נועה, שם שכולו תקווה והתחדשות. בסוף נשארה אצלי יותר מיום נועה הפכה לבת בית אצלי. חיינו יחד שלושה חודשים, הסתגלנו זה לזו, ולפעמים לאמץ ״משפחתיות״ שאנחנו לא בטוחים איך להרגיש בה.
לילה אחד היא הרגישה לא טוב. שלקתי אותה לקופת החולים, ושם גילינו היא בהריון. הלב שלי התהפך. לרגעים לא ידעתי מה לחשוב או להרגיש, אבל היה לי ברור דבר אחד אני לא מוכן שהיא תעבור הפלה. ביקשתי ממנה שתינשא לי.
עכשיו, כולם סביבי שומעים ממני על כמה אוכל שהיא מבשלת טעים וכמה הבית שלנו מלא באור בזכותה. היא מארחת כל כך בחום, כאילו תמיד הייתה פה. אבל בתוך תוכי, הסתתרה אמת שלא אזרתי אומץ לשתף אני לא מצליח לאהוב אותה באמת. הלב שלי לא שייך לה, אבל מתוך רחמים אני נשאר, דואג לה. לא יודע כמה זמן נמשיך כך, אבל לפחות כשהיא מחייכת, מרגיש לי שהכל מוצדק. וכל בוקר חדש אני תוהה לאן זה יוביל אותנו יחד, או לחוד.
