יומן אישי 18 ביוני
בזמן שעבדתי במשרד ברחוב אלנבי בתל אביב הכרתי את דביר. התאהבנו, והחלטנו להתחתן כאן בישראל. כשנודע שבמעיין, אשתי, בהריון, הבאתי אותה לגור בבית של ההורים שלי ברמת גן. כשהודענו להורים, הם לא שמחו מהחדשות, בלשון המעטה.
מעיין הייתה צריכה להתמודד עם המון מטלות היא בישלה לכולם, כיבסה, ניקתה את הבית, החזיקה לבד את כל הסידורים, ולפעמים גם טיפלה בגינת הירק ובחצר. היא עשתה את מה שבדרך כלל היו עושים הבנים במשפחה, במיוחד בזמנים שהיו באים אורחים. תמיד היו מגיעים לפחות שבעה, וגם אז הציפייה הייתה שהיא תגיש להם אוכל, תדאג לכל פרט, ותעמוד על הרגליים כל הערב.
היא הייתה מכינה אינספור סירים ותבשילים, ובתוך שעה של ארוחה היו נשארים רק שאריות קטנות בצלחות. מעיין, עייפה מהכל, סוף סוף התיישבה על קצה השולחן, ושמה לעצמה חתיכת שניצל אחד בצלחת. אמא של דביר הביטה בה ואמרה בקול חזק:
“מעיין, את אוכלת יותר מדי היום. את כזאת קטנה, איך בכלל נכנס כל כך הרבה אוכל?” וצחקה בקול רם.
אחר כך, כל האורחים הצטרפו וצחקו עליה, זלזלו בה מול כולם. מעיין קמה מהשולחן, הלכה בשקט למטבח, ופרצה בבכי. הרי כל היום לא טעמה דבר. דביר בעלי לא אמר אף מילה, פשוט שתק ושמע איך צוחקים עליה. מהמטבח שמעתי את חמותי מספרת לכל הנוכחים:
“אתמול פגשתי בשוק את הגרושתי הראשונה. תאמינו לי, היא עדיין קוראת לי ‘אמא’, בחורה טובה הייתה, לא כמו זאת!”
כשכולם הלכו הביתה, מעיין אספה לבד את כל הכלים ונכנסה לשטוף אותם במטבח. חמי נכנס ועמד מולה בשקט. אחרי כמה דקות אמר:
“מעיין, את יודעת שאני שונא אותך?”
זה כאב לה עמוק בלב, ולכן בחרה לא לענות. כעבור רגע שאל שוב. היא ענתה בלחש:
“אני יודעת.”
“זה באמת מוזר, נכון? את עושה כאן הכל, עוזרת לכולם, אף פעם לא אמרת מילה רעה ועדיין, אני פשוט לא סובל אותך. זה לא מוזר?”
“כן, זה באמת מוזר”
מעיין ידעה שגם הפעם שום דבר לא ישתנה. כולם ימשיכו לבוז לה, והיא פשוט לא הבינה למה היא ממשיכה לסבול את זה.
הייתם אתם נשארים עם גבר שמוכן לראות איך אשתו מושפלת שוב ושוב, ושותק?
