דניאל, אל תיעלב, טוב? אבל אני רוצה שאבא שלי יוליך אותי לחופה. בכל זאת, הוא אבא שלי, אבא זה אבא. ואתה… נו, אתה הרי יודע, אתה פשוט בעלה של אמא. זה גם ייראה יותר יפה בתמונות, אם אני עם אבא. והוא כל כך מרשים כשיש חליפה.
עצרתי עם כוס תה ביד. אני בן חמישים וחמש, הידיים שלי קשות, מלאות יבלות, נהג משאית כבר שלושים שנה. הגב שלי זועק מרוב כאבים.
מולי ישבה יערה. הכלה. יפהפיה. בת עשרים ושתיים. אני זוכר אותה בת חמש, כשהגעתי לבית הזה לראשונה. אז היא ברחה והתחבאה מאחורי הספה, צעקה: “לך מכאן, אתה זר!”
אבל לא הלכתי. נשארתי. לימדתי אותה לרכב על אופניים, הייתי ליד המיטה שלה בלילות של חום ואבעבועות רוח כשאמא שלה, מיכל, קרסה מעייפות.
מכרתי את האופנוע שלי כדי לשלם לה על הגשר בשיניים. עבדתי משמרות כפולות כדי לממן לה את הלימודים, גם כשהבריאות שלי נשברה.
ואבא שלה, עמיר, הגיע לביקור שער כל שלושה חודשים. הביא לה דובי פרווה, הלך איתה לגלידה בקניון, סיפר סיפורים על עסקים חובקי עולם ואז שוב נעלם, ולא שלח שקל מזונות.
“כן, יערונת,” עניתי בשקט, מניח את הכוס על השולחן. נשמע רעש זכוכית עדינה. “אבא זה אבא. אני מבין.”
“אתה פשוט מדהים!” יערה נישקה אותי על הלחי הקוצנית. “אגב, צריך להשלים מקדמה למסעדה. אבא הבטיח להעביר, אבל יש לו בעיות עם החשבון, מס הכנסה. תוכל להלוות לי מאה אלף שקל? אחזיר לך אחר כך… מהכסף של המתנות.”
קמתי בשקט, ניגשתי אל הארון הישן, שלפתי מעטפה מתחת לערימת סדינים.
זה היה הכסף ששמרתי לתקן את הטויוטה הישנה שלי. המנוע כבר כמעט שבק.
“תיקחי. לא צריך להחזיר. זה המתנה שלי.”
החתונה הייתה מרהיבה. מועדון יוקרתי מחוץ לעיר, קשת מפרחים חיים, מנחה יקר.
אני ומיכל ישבנו בשולחן ההורים. אני בחליפה הישנה, שכבר לוחצת בכתפיים.
יערה נצצה. לחופה הוביל אותה עמיר.
הוא היה בשיאו. גבוה, שזוף (חזר מטורקיה), טוקסידו מושלם. צעד בגאווה, חייך לכל העדשות, ניגב דמעה לא קיימת.
האורחים לחששו: “איזה מראה, איך הבת דומה לו!”
אף אחד לא ידע שהטוקסידו מושכר, ושיערה נתנה לו על זה כסף בסוד מאמא שלה.
במהלך האירוע, עמיר אחז במיקרופון.
“יערה שלי!” קולו היה מתוק כמו סילאן. “אני זוכר כשלראשונה החזקתי אותך. היית נסיכה קטנטנה. תמיד ידעתי שאת שווה הכי טוב. שבן הזוג שלך יסחוב אותך על כפות הידיים, כמוני!”
הקהל מחא כפיים. נשים מחו דמעות.
אני השפלתי מבט. אני לא זוכר שהוא פעם באמת החזיק אותה, רק זוכר איך לא הגיע לאסוף אותנו מהמיון.
באמצע השמחה יצאתי לעשן. הלב כאב, המוזיקה רועשת, חנוק באולם.
יצאתי מעבר למרפסת, לצל שבין עצי הפיקוס.
שמעתי קולות.
עמיר שוחח עם אחד מחבריו. “כן, רון, הכל בסדר! אירוע מעולה, זוג טמבלים משלם ואנחנו רוקדים. מה אכפת לי, היא כבר גדולה, נראית טוב. דיברתי עם החתן הילד מסודר, אבא שלו במועצה. רמזתי לו שיזרוק איזה עזרה לעסק, נראה לי זרם. עכשיו עוד לשתות שמפניה, אולי אצליח להוציא ממנו עוד מאתיים אלף, ‘בהלוואה’. יערונת? היא מאוהבת, מתה עלי. אמרתי לה שתי מילים, נמסה. מיכל יושבת עם הבעל נהג משאית שלה, התבגרה, מסכנה, מזל שברחתי בזמן.”
עמדתי שם. הידיים שלי התקשחו. רציתי לצאת ולהכות את הפסאדה הלבנה שלו.
אבל נשארתי, כי ראיתי שבצד השני של הגדר, בצל, עמדה יערה.
היא יצאה לנשום. ושמעה הכל.
היא כיסתה את הפה, האיפור המושלם שלה נמרח.
היא הסתכלה על “האבא הביולוגי”, שצחק אל הטלפון, קורא לה “משאב” ו”פראיירית”.
עמיר סיים את השיחה, סידר פפיון וחזר לאולם, מחייך כמו דוגמן.
יערה התיישבה לאטה על הרצפה, שמלת הכלה הלבנה מתלכלכת.
ניגשתי אליה. שקט.
לא אמרתי “ידעתי”. לא שמחתי לאידה.
פשוט הורדתי את הז’קט שלי, שמתי לה על הכתפיים.
“תקומי, ילדה. נצטננת. הרצפה קרה.”
יערה הרימה אליי מבט. בעיניים שלה בער פחד ובושה. בושה צורבת, כזו שרוצים להבלע.
“דוד דני…” לחשה, “אבא… דני… הוא…”.
“אני יודע,” אמרתי, רגוע. “די. תקומי. היום שלך. מחכים לך בפנים.”
“אני לא מסוגלת להיכנס לשם!” פרצה בבכי, היטשטשה למסקרה. “בגדתי בך! קראתי לו, אותך שמתי בפינה! איזו מטומטמת אני! אלוהים!”
“את לא טיפשה. את רק רצית אגדה.” אחזתי ביד שלה. כף היד שלי קשה, חמה, מחוספסת. “לפעמים, אגדות נכתבות על ידי נוכלים. קומי, תתרענני, סידרי אף ותני לו לחשוב שנשארת שלמה. זה הערב שלך, לא ההצגה שלו.”
יערה חזרה פנימה. הייתה חיוורת, אבל זקופה.
המנחה הכריז: “עכשיו ריקוד הכלה עם האב!”
עמיר זרח, כבר עשה צעדים לאמצע, פורס ידיים.
הכל שתק.
יערה לקחה מיקרופון. ידה רעדה, אבל קולה היה יציב.
“אני רוצה לשנות את המסורת,” אמרה, “אבא ביולוגי נתן לי חיים. תודה עליו. אבל את ריקוד האבא רוקדים עם מי ששמר על החיים האלה. עם מי שתחבוש את הברך המדממת, ילמד לא להיכנע, ייתן אחרון שקל בשביל שאעמוד כאן בשמלה הזאת.”
היא הסתובבה אליי.
“אבא דני, בוא נרקוד.”
עמיר קפא באמצע הדרך, חיוך מטופש מרוח עליו. לחש חרישי עבר בין האורחים.
קמתי באיטיות. התביישתי, הסמקתי.
צעדתי אליה. כבד, מגושם, בז’קט קטן.
יערה חיבקה אותי לצוואר, נשענה על הכתף.
“סלח לי, אבא, סלח לי בבקשה,” לחשה בין הצלילים. “אני מתביישת.”
“הכל בסדר, קטנה,” ליטפתי אותה בגב, בידי הכבדה.
עמיר עמד רגע, הבין שהתוכנית שלו נכשלה, נעלם לאט אל הבר, ובסופו של ערב יצא מהאולם ולא חזר.
שלוש שנים עברו.
אני שוכב בבית החולים. הלב בסוף נשבר. התקף לב.
מחובר לאינפוזיה, עייף, חלש.
הדלת נפתחת.
יערה נכנסת, מחזיקה ילד קטן, בן שנתיים.
“סבא!” צועק הילד, מתרוצץ אליי.
יערה מתיישבת, לוקחת את ידי, מנשקת כל יבלת.
“אבא, הבאנו לך תפוזים. וציר עוף. הרופא אומר שהתחזית מצוינת. רק אל תדאג. נוציא אותך מזה. כבר קניתי לך חופשה במלון החלמה.”
אני מחייך אליה.
אין לי מיליונים. רק רכב ישן וגב חולה.
אבל אני האיש הכי עשיר בעולם. כי אני אבא. בלי תוספות.
החיים מסדרים הכל. חבל שלפעמים צריך לשלם בבושה ובכאב כדי להבין: אבא הוא לא מי שחתום בתעודה אלא מי שאוחז בך כשאתה נופל.
לקח אישי:
אל תרדפו אחרי האריזה הנוצצת לרוב היא ריקה מבפנים. תעריכו את אלו שבדיוק לידכם, שמושיטים יד בלי לבקש תמורה. כי כשהמסיבה נגמרת והצלילים דועכים, נשאר רק מי שבאמת אוהב אותך, לא מי שאוהב להצטלם איתך.
האם היה לכם אב חורג שהפך ליקר מאב ביולוגי? או שהדמים מדברים? יערה קמה, מסתכלת עליי בעיניים נוצצות, “פעם קראתי לך דניאל. היום אתה פשוט אבא.” היא מחייכת, ועיניה מפייסות, חזקות, כמו של ילדה שכבר יודעת מה מחזיק באמת את העולם.
הנכד מחבק אותי, שפתיו זורקות “סבא, תספר לי סיפור מהמשאית!” ואני מוצא בי חיוך, מביט סביב החדר פשוט, אין בו פאר, אבל מלא אהבה.
מיכל נכנסת אחריהם עם סל תפוחים חמים, כמו פעם, יערה עוזרת לה לסדר אותם על החלון. ברקע, נשמעים צחוק ילדים.
אני עוצם עיניים, שומע את הלב פועם, הפעם לא מכאב אלא מהכרת תודה. גל של רוגע עוטף אותי: לפעמים, מה שבאמת שלך, לא נכתב בתעודות אלא נחרט בדם הלב.
באותו רגע, בתוך ריח התפוזים והחיבוק הקטן, אני יודע. בסוף כל המסעות, במשפחה, אין תעודות ואין מסכות יש רק אמת אחת: במי שבחר להישאר. ולא משנה מה הדרך, אהבת אמת תמיד מוצאת בית.
