זוהי הרשומה שלי מהיום סיפור על וטרינר מבוגר, שהגורל טלטל אותו דווקא ברגע שכבר הפסיק להאמין בנסים. זה קרה לי, ד”ר אייל ברנר, ערב אחד בסוף החורף בירושלים. הימים היו אפורים וגשם טפטף בלי הרף, שוטף רחובות שלמים ומכה בחלונות המרפאה השקטה שלי בשכונת קטמון הישנה.
באותו ערב, אחרי יום עבודה ארוך, העייפות ישבה עלי כמו מעיל רטוב. כבר הרבה שנים שהעבודה לא ממלאת אותי כמו פעם אחרי שאילנה, זוגתי מזה ארבעים שנה, נפטרה, המרפאה נשארה לי פחות כמקצוע ויותר כמקלט מהשקט בבית.
לקראת שמונה, רגע לפני שאני מכבה את האור והולך להרגיש שוב את השתיקה ההיא, צלצל הפעמון. דניאל, צעיר מהיחידה לאיסוף בעלי חיים בעירייה, התפרץ פנימה, בידיו כלוב פלסטיק קטן, בסגנון שמביאים עמו חיה פראית ולא גורה חמודה. מתוך הכלוב נשמעה יללה חנוקה והתזת רוק, כאילו מנוע שחוק עומד להתפוצץ.
ד”ר, אני מצטער, אמר דניאל באי־נוחות כשהוא מניח את הכלוב על שולחן המתכת. הביאו אותו מהשוק ברחוב מחנה יהודה. אדום אש, רזה, תוקף כל מה שזז. תקף שלושה מאיתנו היום. אין מקום לכלבים כמוהו בכלבייה. סימנו אותו להרדמה.
כל כך שנאתי את הרגעים האלה. כל חי, אפילו אם נטרף על ידי פחדיו, לא ראוי לסיום כזה רק כי החיים ברחוב הפכו אותו לחשדן.
בסדר, מלמלתי בעייפות. אבל קודם תמיד אסתכל לו בעיניים.
דניאל נרתע לאחור.
זהירות, דוקטור, הוא חיה אמיתית.
התקרבתי לכלוב, והבטתי בפנים. זוג עיניים רחבות, נוצצות מאימה, הביטו בי. החתול, שספג רבב פיח עד שכל שערותיו הלבנות השחירו, הצמיד את אוזניו לאחור ועשה קול נמוך, כמעט גרוני, שהרטיט אפילו אותי.
לא חיפשתי זריקת הרדמה. במקום זאת לבשתי כפפה עור עבה, ופתחתי בעדינות את הדלת. הוא קפוא במקום, מתוח כמו קשת.
בוא קודם ננקה אותך, ואז נחליט, לחשתי ברוגע.
במהירות לא צפויה לגילי, תפסתי אותו בעורפו והרמתי אותו מהכלוב. הוא נאבק לרגע, משרטט שריטה נוספת בשולחן, עד שלחצתי אותו אל גופי כמו שמגינים על ילד מהגשם.
ופתאום, משכבת הלכלוך, הציץ אלי חתול יפהפה עם פרווה קצרה ולבנה, אף ורדרד ועיניים עצומות מרוב מתח. הוא רעד כל כך חזק, ששמעתי את נקישת שיניו.
הוא לא מפלצת, דניאל, מלמלתי. הוא פשוט מפוחד נורא.
התחלתי ללטף אותו, לא כמו על סרט נע אלא לאט, כמו שהייתי מלטף תינוקתי שלי בזמנה, מאחורי האוזניים ובגב. ברגע מפתיע, החתול הפסיק לרעוד, השעין את ראשו על כתפי, הרים רגליים קדמיות ונח עלי, עוצם עיניים.
הייתי המום. לעיתים כלבים נשענים כך, אבל חתול? זו מחווה של אמון עמוק.
השבתי לו חיבוק, חש בנשימה שקטה של הכרת תודה. הריח העמום של הלכלוך עורר בי זיכרון עתיק. נזכרתי.
לרגע עמדנו כך בדממה. ליבו של החתול האט עם שלי, פסק לרעוד.
לא אוכל, לחשתי. אני לוקח אותו הביתה.
בטוח, ד”ר? שאל דניאל.
בטוח בהחלט.
אבל כשניסיתי להניח את החתול חזרה, הוא סירב להשתחרר. ביד שמאל נגע באפי שלוש פעמים ברכות.
טוק. טוק. טוק.
הלב שלי קפא. רק חתול אחד עשה את זה אי פעם.
לפני ארבע שנים, כשאילנה עוד חיה, היה לנו חתול לבן בשם יורם. מצאנו אותו בכיכר ספרא גור מעוך, והוא נקשר אלי בטירוף. המשחק האהוב עליו היה לשבת על כתפי ולהקיש באף שלי עם כף ידו, מבקש חטיף.
יורם נעלם שלוש שנים לפני כן. פועלים ששיפצו את הבית שכחו דלת אחורית, ויורם ברח. חיפשנו חודשים, תלוינו מודעות, בדקנו כל עמותה. כלום.
כשאילנה נפטרה, הרגשתי שנעלם לי גם הילד הקטן האחרון.
בחנתי בזהירות: מאחורי אוזן שמאל, צלקת דקה בצורת חצי ירח בדיוק כמו ליורם, שנחתך בילדותו משיח ורדים בחצר.
יורם… לחשתי.
החתול השיב ב”מיאו” חרוך ומוכר. התיישבתי עם החתול על הרצפה ופרצתי בבכי.
זה אתה… זה הוא, דניאל. הילד שלי.
דניאל גירד בראשו.
לא מצאנו לו שבב.
נגבתי עיניי.
היה לו. בין השכמות.
סקרתי עם הסורק כלום. המשכתי אל רגל ימין. פתאום צפצוף. מספר קוד. ארבע הספרות האחרונות היו תאריך יום ההולדת של אילנה.
יורם שרד ברחוב ארבע שנים. התחמק מכלבים, סבל רעב, הפך חשדן. רק הריח שלי הזכיר לו שהבית לא נעלם.
בערב ההוא רחצתי אותו במים חמים, עד שפרוותו הלבנה שוב זהרה. האכלתי אותו פטה דג סלמון בארון עוד שמרתי קופסה בשבילו, מתוך הרגל.
בלילה ישבנו יחד בכורסה, פעם היינו אני ואילנה וכעת אני ויורם. הבית כבר לא הדהד ריקנות. חשתי שאילנה שלחה אלי סימן, התגלמות של נחמה.
הוטרינר שהציל חתול, ניצל לבסוף בעצמו.
ה”שד” מהכלוב התגלה כמלאך עייף, שרק חיפש ידיים מוכרות ואהבה ישנה. למדתי באותו לילה שאין כמו הקשר שחיה מפתחת לאדם והוא שורד גם ממעמקי ההיעלמות.
אני מאמין, חתולים לא שוכחים. אולי גם אנחנו לא.
