יום 23 לחסון, 2025
היום קיבלתי שיחה של שכנתי, תמר לוי, שמבקשת שאבקר את בת הבית, סבתא רחל, שמסתכלת על החתול שלה כאילו הוא ממתין למשהו מיוחד. כשמבקשים «להסתכל על החתול, שאולי הוא משקף שינוי בגילו», אני לא מסתכל רק על החיה אני מסתכל על האנשים שסביבו. רוב הפעמים שההתנהגות של חיית המחמד משונה משקפת בעיות אצל בעליה.
תמר קראה לי: “היא גרה בקומה השנייה, דירה ישנה בתל אביב, שהקירות בחורף מתלוננים ויוצאים רוח”. היא הוסיפה: “בבית יש סבתא עם חתול. לפני היו מגיעים אחרים, עכשיו רק הדוור. היא אומרת שהכל בסדר, אבל אולי תסתכלו החתול יושב כל יום בחמש בערב ליד הדלת ולא זז, שוהה שעות רבות, והיא מתייחסת לזה כאל דבר רגיל”.
נסעתי אל הסביבה. פתחתי את הדלת ועמד בפניי סבתא רחל, זקנה קוצבת עם תסרוקת מסודרת וג’קט צמר עם כיסים ארוכים. מאחורי גביה ארון עם חבילה של סופגניות, מדף מלא בבקבוקי בושם קטנים ורדיו ישן של גל גל שמשדר תחנה אחת בלבד מאז עשור. ריח של קוסקוס, נענע ומשהו אחר, כמעט בלתי נראה, אך מוכר מאוד.
בוקר טוב אתה בטח הרופא שהזמנתי? תיכנס, רק אל תוריד נעליים, חם מדי בחוץ.
אני וטרינר, כן. איפה החתול?
הוא מתבייש. נכנס לשולחן. הוא ככה: לא אוהב אורחים, אבל שלנו? יתן אפילו לישון עלינו. הוא יוצא רק בלילה, ובחמש בדיוק.
רשמתי לעצמי בחמש בלי לשאול אם מדובר בבוקר או בערב. חתול שמוריד מהשולחן חתול כתום, שמן, בן לפחות עשר שנים. אףו יבש, שפיריות ככבלים, בעיניים מבט של חוסר הבנה: מי אתה ומה אתה עושה במקלט שלי?
התיישבתי על כיסא קטן ממילוי כותנה, משנות השבעים, וסבתא פתחה באורח:
הוא מתוכנת לפי לוח זמנים. בבוקר אוכלים קוסקוס, אני רואה טלוויזיה, והוא על החלון. בחמש הוא יושב ליד הדלת, תמיד.
למה בחמש?
הילדים בטלפון היו מתקשרים בחמש. היום לא מתקשרים, והוא עדיין מחכה.
אתם אומרות שהכל טוב, אבל איך אתם?
אני? יש לי הכל טלוויזיה עובדת, קוסקוס על השולחן. מה עוד צריך?
החתול קם משולחת השולחן, הלך אל הדלת ובדק אם הידית חורקת. אחרי זה נחת על שטיח והניח את ראשו על קפל חם של מעיל צמר, שנראה כאילו אף אחד לא מקפל אותו.
הוא מחכה, אמרה סבתא. אולי חושב שהם יגיעו. ואני לא מפריע. שארו לה תקוות.
באותו ערב לא התחלתי להסביר שהחתולים אינם מחכים אלא פשוט אוהבים רוטינה קבועה. לא דיברתי על הצורך בפעילות, צעצועים חדשים או סביבת עשירה, כי היה זה יותר מהחתול והזקנה. היה זה משהו אחר כאילו שניים משותפים בקונספירציית פרטית: אנחנו יושבים כאן כדי ששום אחד לא יראה איך הזמן חולף.
ביציאה סבתא אמרה:
אם תעבור הלילה, בוא. אוכל אפה פאי או אפילו רק לשתות. החתול יעריך.
הנה, אחרי כמה שבועות חזרתי לשכונה עם חתול על משאבת נוזלים אחרי ניתוח. פתאום חשבתי על סבתא יותר מהחצי מהחברים שלי. לכל רופא יש מטופלים שמזכירים לו למה הוא עושה את מה שהוא עושה לא בגלל מתח, אלא בגלל השקט. במקום שקט כמו ספרייה, שמחמם ולא מפחיד.
לחצתי על הפעמון, היא לא נבהלה. רק אמרה:
הפאי לא מוכן, אבל תה בבקשה.
כשהכנתי את עצמי להיכנס, החתול כבר ישב במקום הידוע, על אותו קפל של המעיל. כאילו כל זה לא הפסקה, אלא רק נשימה של הרגע.
הוא הפך עכשיו לשעון וללוח שנה שלי, אמרה היא. אם בבוקר אינו מזמזם, זה אומר שהיום פשר. ביום שני אני מרגישה לא טוב.
היא לא מתרוצצת, היא אומרת רק את האמת.
מבינה שעם החתול יש לה מערכת יחסים ישרה. הוא לא מבטיח שהכל יהיה טוב, הוא רק קיים. והיא לא משקרת שהכל טוב; היא רק שם לו חלב כל בוקר.
פתאום היא אמרה:
היה לי פעם שעון עם קוקייה. בעלי תיקן אותו בחורף הראשון שלנו. אחרי זה הסרתי את המחוגים כי כואב לראות איך הזמן זז כשאין עם לחלוק אותו. השעון תלוי עכשיו בלי מחוגים, אבל היום בחמש החתול יושב ליד הדלת.
התבוננתי בחתול הכתום, העצלן, העבה, כמו בודהה על השטיח, וחשבתי: אנחנו, בני האדם, ממציאים מערכות שלמות כדי לזכור מה חשוב תזכורות, לוחות שנה, טיימרים… ובעלי החיים? הם רק יושבים, מחכים וזה מספיק.
שאלתי אם הילדים מתקשרים.
לעיתים רחוקות. הם טובים, הם עסוקים, ואני עם קוסקוס, חתול ואתם, ד”ר.
אני לא רופא, רק אוהב להקשיב.
אז אתה יותר טוב מרופא.
לפני שצאתי, ישבתי ליד החתול. הוא לא זז, רק הזנב שלו רעד כמו אנטנה. נגעתי במעיל קר, אבל עדיין מריח חיים, לא עצב אלא ציפייה.
פתאום סבתא שאלה:
אם הם יגיעו?
אם כן, עניתי.
רק החתול יראה ראשון. הוא כמו רדאר. אתמול בבוקר הוא היה ליד הדלת, שכחתי לשפוך תה וחשבתי שהפתעה, אבל זאת הייתה השכנה.
שנינו צחקנו, צחוק של אנשים שלא צחקו מזמן. כשיצאתי, שלג נשטף ברעש רך, קרצוף שמזכיר קול: בקרוב.
חזרתי בלי כלום, אף קופסה לבדיקות רק כדי לבדוק אם האור בעיניים נמצא. לפעמים המטופלים פונים אליך לא מחלה, אלא לבדידות, ואתה רק מאשר שהעיניים עדיין חיות.
באותו יום סבתא פתחה את הדלת מהר יותר מהרגיל.
ידעתי. הוא שוב ישב ליד הדלת מהשחר, היא אמרה.
החתול עבר לידיי כמו רהיט, ישב ליד הארון ולא מימא.
הוא היה מונח על רגלי בעלי, בדיוק כאן, בזווית הברך. כשבעל נפטר, נעצרה לשנייה הוא עדיין ניזון למקום הזה. בתחילה ניסיתי להרחיק, אבל הבנתי שזה המקום שלו לזכור אותו.
שתינו תה.
מצאתי אלבום ישן, תמונות מהקיץ בקיבוץ, רוצים לראות?
רציתי, לא בגלל אלבומים, אלא בגלל שהזיכרון שמוצג עושה את האדם לשקוף יותר, צלול.
בחתימה אחת, בעלי במנוחה בכיסא נוח, והחתול שלו לצידו עדיין אותו, רק קצת יותר כתום, עם זנב רזה, כאילו חמש שנים צעיר יותר.
כתוב תחת התמונה: קיץ, אבא, מיקי והפטל.
צדד, ילדה עם פאות קפוצות לינה, הקטנה, אהבה את החתול יותר מכולם. עכשיו יש לה ילדים, חתולים משלה היא בטוחה שהיא תזהה אותו אם תראה אותו שוב.
כמה ימים אחרי, קיבלתי שיחה ממספר לא מוכר. קול מתוח.
סליחה, זה פטר? הווטרינר? מצאתי את המספר על המקרר של אימא. כאן לנה, הבת.
כן, מדבר.
רציתי לשאול החתול הזה זה אותו מיקי? הוא עדיין אצלכם?
עדיין, הוא עדיין יושב ליד הדלת.
בחמש?
בחמש.
סופי שבוע, סבתא לא פתחה מיד. חיכיתי, שמתי לב למנעול נצמץ.
סליחה, ידיי רועדות. באתי לבכות אתמול.
החתול ישב בפינה עם קולר אדום חדש וקיפול.
לנה הביאה אותו, עם בנה.
הפסקה.
הבן שלו שווה לחתול שקט, רק מקשיב, ואז אומר: זכור אותי לנצח.
סבתא בכתה, אבל הפעם בכאב רך.
עזבתי מאוחר יותר מהרגיל. כשאתהפתי ראיתי את החתול במרפסת, מביט החוצה. כאילו יודע שמישהו צריך לחזור שוב ושוב, עד שהשקט יחלוף לחלוף.
היום חזרתי לראות את החתול יושב במקום שלו, בדיוק כפי שהיה, והזמן נמשך, אבל עדיין יש בו נגיעה של חום.
