יומן יום שני, תל אביב
וואי, כמה שומן יש בבשר הזה… אצלנו לא אוכלים דברים כאלה! היא זרקה את זה לאמא שלי בפשטות קרה, אחרי שטרחתי כל היום לבשל.
גלי אמרה את זה כמעט בלחישה.
אבל יש מילים שלא צריך לצעוק כדי שיכאיבו באמת.
עמליה, אמא שלי, נשארה עם היד על כף העץ ליד שולחן פשוט, מכוסה במפה ישנה אבל נקייה. המטבח הקטן היה מלא בריח של אוכל חם, של לחם טרי ושל ערב בקיבוץ. האור היה רך, צהבהב. בדיוק כמו הלב שלה.
בישלה כל היום.
לא כי הייתה חייבת ככה היא מראה אהבה.
אילן, הבן שלה, בקושי מגיע הביתה מאז שעבר לתל אביב. החיים שלו השתנו לגמרי. ועמליה, בכל פעם, מנסה להרשים. שלא תיראה פשוטה מדי, קיבוצניקית מדי.
גלי עמדה זקופה, ידיים שלובות, מתוקתקת, ומתנשאת קלות.
המבט שלה ריחף בעוקצנות על הצלחות.
“אנחנו לא אוכלים ככה,” אמרה שוב כשהביטה על הבשר. “זה שמן מדי.”
עמליה לא ענתה מיד.
חייכה חיוך עייף, כזה שהכירה כבר מכל החיים.
דברים כאלה היא לא הכירה בתור ילדה. לא פינוק. רק חוסר, דאגה, מסירות.
בעלה נפל במילואים כשאילן בן חמש בלבד. באותו בוקר חייה נשברו, ולא נותר לה זמן להישבר. הייתה חייבת להיות גם אבא וגם אמא.
עבדה בשדה. סחבה עצים. כיבסה, בישלה, בכתה בלילה בלי קול.
היו ערבים שאכלו רק תפוחי אדמה. בקרים שלחם היה במניין. אבל אף פעם לא נתנה לילד שלה להרגיש פחות.
ודבר אחד, מעל הכול גידלה אותו על ערכים.
אילן לא אמר מילה רעה על האוכל אף פעם.
הבין בדיוק מה המשמעות של צלחת מלאה.
אבל דווקא בערב ההוא, המילים של גלי כאבו יותר מכל חסר שהיה אי־פעם.
עמליה הרגישה את הלחץ בחזה.
לא בכתה. לא אז.
הרימה מבט ודיברה, כמו תמיד בשקט, בביטחון, בכבוד שעומק שלו לא לומדים בספרים.
“גלי,” אמרה בעדינות, “לא גידלתי את אילן עם תחכום. גידלתי אותו עם מה שהיה. אוכל פשוט, עבודה, ואהבה.”
גלי ניסתה להעיר משהו, אך עמליה המשיכה:
“לא הייתה לי ברירה. בעל נפל, נשארתי לבד. הייתי גם אמא וגם אבא. זה לא קל.”
השקט במטבח התפשט.
“אילן לא העיר אף פעם על האוכל,” קול רעד מעט.
“כי הוא ידע מאחורי כל צלחת יש לילות ללא שינה וכפות ידיים חרוכות.”
אילן הסתכל למטה.
פתאום ראה את אמא שלו לא בתור ‘אמא מקיבוץ’. אלא כאישה שסחבה את כל עולמה.
גלי הרגישה את הלחיים שלה מסמיקות.
פתאום ראתה מעבר לבית הדל והבגדים הפשוטים.
“לא התכוונתי לפגוע…” לחשה, “לא הבנתי.”
עמליה נשפה כבד.
“אני יודעת. אבל לפעמים, גם מילים לא רעות עושות צלקת.”
באותו ערב, גלי התיישבה. אכלה
בלי טענות, בלי פרצופים.
והאוכל לא טעם יותר שמן.
הוא טעם אמת.
כי לפעמים, הבעיה היא לא האוכל.
אלא זה ששכחנו כמה אהבה, קושי וחיים נחבאים מאחורי צלחת פשוטה.
אל תשפוט לפני שתדע את הסיפור.
אם נגעה בך, השאר/י לב ושיתוף.
אולי יש מישהו שצריך מעט חמלה היום, יותר מביקורת.
כתוב/כתבי “כבוד” אם גם לדעתך לעמל, למאבק ולויתור מגיעת הערכה.
