יום שלישי, 4 באוגוסט 2025
היום נזכר לי כמו סרט ישן שנחת מהקרן. בתקווה שהכתיבה תעזור לי לסדר את המחשבות, אני שמר את האירועים בפנקסי.
בבוקר שבת קיבלתי שיחה מאמא של בת זוגתי, תמר. הקול שלה היה תמיד חם, כמעט כמו קפה של בוקר, והטון שלה היה בדיוק כזה שלמדתי להכיר במשך שלוש שנים של נישואין. היא אמרה: «אביטל שלי, יש לך זמן היום? צריך לרדת למרתף ולשמור על הצנצנות, אחרת למרפסת אין מקום, ובבית העלייה אין מקום לסדר את המגרסה». היא הוסיפה: «קח איתך את יואב, הוא צריך לעזור». ואני, בתשובה של תמר, עניתי: «כמובן, אגיע מוקדם». השארתי את הטלפון קרוב לאוזן, תוך כדי ערבוב המרק על הכיריים.
היום היה קיצוני, השמש הייתה חסרת זוהר והצמח הפיקוס על המדף נראה עייף, לא הצלחתי לשאת את המראה שלו יותר.
אחר הצהריים נצלחתי באוטובוס של חברת “קיבוץ חירום”, מלא בריחות של שמן ודיבורים חסרי משמעות. התיישבתי ליד החלון והצמדתי את הראש לזכוכית הקרירה. חוץ העיר נפרש שדות ויערות, והייתי כמעט נרדם לתוף המנוע.
פתאום קיבלנו תנודה חדה וקול מצעקה של נוסע מתוסכל. האוטובוס נחת על שפת הדרך, מוטה שמאל. הנהג הודיע: «פצחנו צמיג, הגיבוי רקוב, נצטרך לחכות עד יגיעה משאיות מחיפה». הוא הוסיף, מגרד ידיים: «לפחות שעתיים, אולי שלוש». נוסעים ירדו לאלף, והייתי שם כעשר דקות, עד שדחפתי את הדרך וגרדתי יד.
רכב שלישי נוהה סקודה משומשת עם זקן חייכן בחלון. הוא הציע לי: «בוא אל העיר, אלף, אסחט אותך». קפצתי לתוך הרכב, שלחתי הודעה לתמר: «האוטובוס נפל בדרך, אני חוזר הביתה, נדחה לשבת הבא». ההודעה נמסרה מיד.
בארבעים דקות מצאתי את עצמי עומד בפתח המפלס של ביתי בת חמישה קומות בירושלים. עליתי בשלום לקומה השלישית, שלפתי את המפתחות והכנתי את הפתיחה. פתאום הטלפון רענה: «תמר». קראתי: «הלו?». היא קרעה את קולה: «איפה את? הגעת? את כבר בדירה?». אמרתי: «אמרתי שזה נפל, אני כאן בפתח, עכשיו הולך להיכנס». היא השיבה בתוקפנות: «אל תכנסי! אל תפתחי! פנה חזרה, תבואי אליי מיד!». חששתי, אך כבר נסגר המנעול ופתחת הדלת.
בפנים היה כאוס נעלי בלט, נעלי ריצה של יואב, נעלי עקב מבריקות של מישהי אחרת, מטרייה שבורה. ריח מתוק של בושם מלא תאווה נשטף באוויר. בחלון הסלון עמד יואב, לבוש בפיג’מת בית ובחולצה פשוטה, והיה חיבוק עם אישה צעירה בעלת שיער חום כהה, ציפורניים אדומות, וחיוך שהציף את חדרו.
הוא ניגן את עיניו בביטול, והדממת פניו הפכה לכאורה. האישה הסתובבה, צעירה במראה של עשרים וחמש, מבטה מלא פחד, ולפתע ברחה אל הקיר, נקטפה במטרייה ופנתה בחזרה אל החצר, משאירה אותי עם הטלפון בשפה שבור.
תמר צעקה: «אביטל! תגיבי!». שאלתי, בקול רועד: «כמה פעמים?». היא המשיכה, קולה מתפרץ: «כמה פעמים גרמת לי לשאת את הצנצנות, לשמור על המגרסה, להסתיר את בנך? כמה פעמים חייכת מאחורי גב שלי?». השתיקה נמשכה עד שהקול של תמר נקטע.
הייתי שם, עומד ליד יואב, חיי נמסרו על פני הדלת. שאלתי אותה: «תשיבי?». היא ענתה: «אולי אסביר». צחקתי בקול רעם, קרח של רגש חזק.
הוא קרא לי «אביטל», אבל במקום שם השתמשתי בשם שלי יאיר. אמרתי בקול שקט: «הדירה הזאת שלי, קניתי לפני הנישואין ממימוני של סבתא. אתה כאן לא מתגורר, והזמן נגמר חמש עשרה דקות לאסוף את חפציך ולצאת». הוא חייך, נענע בראשו, ויצא עם תיק חפוז.
בימים שלפני שבוע חוייבתי בבית המשפט על גירושין. המסמכים נמסרו במהירות, חלוקת רכוש, ללא תביעות. יואב לא התקשר, תמר לא שלחה הודעה כאילו לא היה קיים.
אחרי שבוע, מצאתי את עצמי בקפה בנהריה עם רות, חברת ילדותי מהקמפוס. היא הקשיבה בתדהמה, יידמה את הקפה. «חיכיתי, אז אם תמר ידעה?», היא שאלה. אמרתי: «נראה שכן». היא חייכה, «זה באמת».
אמרתי לה: «הכי מצחיק חשבתי שהיא אם שנייה, שהחיים שלי סוף סוף שלמים. אבל זה היה תיאטרון, שניהם שיחקו תפקיד. מה שנראה מלכתחילה, זה רק תחבולה». היא שאלה: «מאז ההתחלה?». עניתי: «כאשר נפגשנו, כבר גרתי בדירה משלי, עם עבודה קבועה והכנסה. הוא גר בחדר שכיר, רק עובד זמני. הוא ניגן את עצמו בתור בן של המשפחה, אבל זה היה רק כדי לקבל בית וחתול».
ראיתי רות אוחזת בי, לוחצת על ידי. אמרה: «מצטערת, אביטל». חייכתי: «לא מצטערת. שלוש שנים עברו, אבל אני לא מתכוון לבזבז עוד יום על אלה». היא שאלה: «ומה עכשיו?». סגרתי את הקפה על הצלחת, והצבתי אותו חזרה.
אמרתי: «עכשיו לחיות מחדש, מאפס. יש לי דירה, עבודה, חיים. זה מספיק». קמתי, לקחתי מעילי גשם ויצאתי מהקפה, הגשם בירושלים היה עדין וקודר, אך חייכתי.
הכאבה הייתה עמוקה, הפגיעה הייתה עד לשיניים. אבל אני עומד, לומד את השיעור: אל תסתמך על מי שמחוץ ללבך, אל תתן לאידיאל של משפחה מושלמת להטעות אותך. כל מה שבא לי לבנות מחדש, בכנות ובאמת.
עד מחר, יאיר.
