ופעם, במבט לאחור, אני מבינה פתאום חמותי, עליה השלום, לא הייתה כזו מרשעת כמו שתיארתי לעצמי לאורך כל השנים.
בוקר עשרים ותשעה בכסלו היה רגיל להפליא, כמו כל בוקר אחר במשך שתים עשרה שנות נישואי עם דן. כמו תמיד, דני יצא מן הבית השכם בבוקר, לקח את הכלב ולבש את המעיל החם, והלך לצוד בגליל או לדוג בירקון עם חבריו. הוא הבטיח לחזור רק סמוך לצהריים של ערב חג, כהרגלו. הבן היחיד שלנו, שחר, נסע ללון אצל סבתא שלו בגבעתיים, ואני שוב נשארתי לבדי בדירה בתל אביב.
שנים התרגלתי לכך דן תמיד נסע לדוג, לטייל בטבע, בחורף ובקיץ, בחג ובשבת, ואני נשארתי בציפייה בבית. בדרך כלל בימים כאלו הייתי לוקחת על עצמי עבודות בית מכבסת, מסדרת, מבשלת קדרה לשבת: היה לי במה להתעסק, ושוב, כל שנה אותו הסדר חוגגים את כניסת השנה החדשה אצל חמותי, כבר שנים. הכל צפוי, הכל קבוע, והפעם, משום מה, נכנסה אליי מועקה. לא רציתי לעשות כלום, אפילו הסמרטוט נפל לי מהיד.
ואז צלצל הטלפון. זו הייתה חברתי הטובה עוד מימי התיכון, יעל. תמיד שמחה, גרה לבד אחרי הגירושים, נהגה לארגן ערבים מהנים בדירתה ברמת גן. הפעם לא שאלה רק קבעה עובדה: “נו, בטח שוב נשארת לבד, נכון? שוב דני הלך לשדות עם הכלב? תבואי אליי הערב, יהיו עוד חברים. מה, תישארי לבד ותבכי לתוך המרק?”
לא הבטחתי בטח שלא חשבתי ללכת, אבל ככל שהתקדם היום, נעשיתי עצובה עוד יותר. הדירה הציפה אותי בזיכרונות, והיא נדמה כמו משבצת בזמן שלא זזה לעולם. נזכרתי כמה חלומות נגנזו חיינו הסתכמו בילד, בית ועבודה. דני תמיד דחה הצעותיי טיולים, הופעות, חגים אצל חברים: “אין לי כוח, נמאס לי, אני יוצא לדוג.” אז גם אני עצרתי לא ניסיתי אפילו לעזוב את מרחב ההרגל.
וגם הנסיעות בקיץ לחו”ל נעלמו מחיינו דניאל רצה רק למושב של אמא שלי בעמק חפר, לא רצה לראות עולם, גם לא ים. הייתי שמחה שהוא מסתדר עם אמא שלי, אבל ליבי נכסף לעוד למים הכחולים, לאוויר זר, לטעום מהחיים הגדולים.
לקראת ערב החלטתי מה יש? אלך ליעל, אשב איתם. לפחות לא אבכה לבד. בחבורה הגדולה, בין סיפורים ובדיחות, התחלתי להרגיש חיה. ולפתע ראיתי שם את גיל, אהבת הנעורים מהכיתה. בלי להבין איך, מצאנו עצמנו אחד לצד השנייה, מחזיקים יין וכוסמים בשפתיים. זיכרונות מתוקים סחררו אותי, ואותה לילה בלי כוונה, בלי מחשבה, קרה מה שקרה. הרגש הציף את שנינו.
בבוקר, כשהשמש הציצה בקמצנות, התביישתי נורא, הרגשתי מטומטמת ובלתי נראית. ברחתי מביתו של גיל כמעט בלי לדבר.
כשחזרתי הביתה, חיכתה לי הפתעה המעיל של דני היה על הקולב. הוא חזר מוקדם, ואני נבהלתי כל כך. כבר ראיתי בדמיוני את הסצנה. דני יגלה, ואני לבדי, כי ידעתי שלעולם לא אסלח לעצמי, ובטח שלא יוכל הוא.
בעודי טובעת בחרטה, צלצל הטלפון. זו הייתה החמות, שרה, שהקשר בינינו אף פעם לא היה קרוב מדי. “אני לא מתערבת,” החלה, “אבל הלילה דני ניסה להתקשר אלייך ולא ענית. אמרתי לו שאת אצל דודה שושנה מקיבוץ חולתה, לא הרגשת טוב, הלכת להיות איתה. אל תבגדי בי.”
וכמה הופתעתי מעולם לא חשבתי ששרה תעמוד לצידי. תמיד חשבתי שהיא מגנה על בנה, שומרת לבער ולפקחות. היא לא כל-כך רצתה את החתונה שלנו, חשבה שהתחתנו מוקדם מדי, ובשנים שגרנו אצלה היא לא הפסיקה לחפור לי. עם הזמן, הקשר דעך נפגשנו רק בשבתות וחגים, בקושי דיברנו יותר מהנדרש.
אבל באותו ערב, אחרי האוכל, כשהשארתי את דני בסלון ונכנסתי אליה למטבח להפיל את ליבי ולהודות, נופפה בידה בביטול. “עזבי אותך שטויות”, אמרה, “אני גם אישה יודעת היטב מה זה לחיות עם גבר שכל ראשו בצייד, בטיולים, בדייג. לא קודש הקודשים פה. העיקר שלא יהפוך להרגל, את מבינה על מה אני מדברת?”
הבנתי. והבנתי גם שחמותי חכמה, לא מיתולוגית כמו שרציתי להאמין. היא הבינה הכל והושיטה לי יד. בסופו של דבר, זה נגמר בטוב, ואני החלטתי שלא אצא עוד בלילות כשדני איננו. אבל בעיקר, למדתי להסתכל אחרת גם על האנשים סביבי, וגם על עצמי.
